האם מותר להשתמש ב-WIFI של מישהו אחר בלי רשותו?

¹התקדמות הטכנולוגיות של השנים האחרונות דומה לקצב האירועים המתרחשים תוך כדי קריאת פרשיות השבוע: כמו שאנו קוראים על התרחשויות של דורות שלמים תוך שבוע ימים², כך קצב החידושים בעולם הטכנולוגיה מתקדם במהירות.

כל התקדמות טכנולוגית יוצרת בעבור בעלי ההלכה אתגרים שונים הן בתחומי אורח חיים³, הן בתחומי יורה דעה⁴ והן בתחומי חושן המשפט⁵. במאמר זה, נתמקד בנושא אחד העולה מהתקדמות זו.

בשנים האחרונות התקינו במקומות רבים רשת אלחוטית כדי שיוכל האדם להתחבר באמצעותה הן לאינטרנט (במקרה וישנו באותו מקום תשתית וסַפָּק) והן למחשבם של אחרים המחוברים באותה רשת⁶. בדרך כלל אדם קונה מכשיר בשם "ראדור" (מכשיר הדומה ל"בסיס" של הטלפון האלחוטי), וכל מחשב יכול להתחבר לאותו מכשיר או ע"י חיבור חוטי או ע"י כרטיס רשת אלחוטית⁷. אף שישנה אפשרות "להגביל" את השימוש ברשת זו (ע"י הזדקקות לסיסמה למתחבר), הרבה "ראדורים" עובדים ברשת "פתוחה" שבה כל אדם בעל מחשב עם כרטיס רשת אלחוטית הנמצא בקרבת מקום למכשיר "הראדור" יכול להתחבר למחשבים אחרים ברשת הזו, ובעיקר לאינטרנט⁸.

במקרה שאין סיסמה עולה השאלה שהיא נושא מאמר זה: האם מותר לאדם "לעלות" על רשת של אחר כדי להתחבר לאינטרנט?

אנו נדון בשאלה זו מצד שלושה איסורים פוטנציאליים:

א. שימוש ללא רשות – האם מותר הדבר או שמא זו גזלה לכל דבר? הרי אפשרות חיבור דרך מכשיר "ראדור" היא פונקציה של תשלומים קבועים ע"י בעל הרשת הן בעבור התשתית והן בעבור שרת אינטרנט. לפיכך יש לדון בשאלה אם זו גנבה מצד המתחבר הן כלפי המשלם והן כלפי החברות המספקות (שכן המתחבר משתמש בשירותם ללא תמורה). כן ייתכן שיש כאן גנבה של בעל הרשת לספָּק בעבור אי עמידה בתנאים⁹.

ב.  שימוש ללא הקפדה של הבעלים – האם זהו שימוש שהבעלים אינו מקפיד עליו? מחד – הרשת פועלת ללא קשר למי משתמש בו. מאידך – האם יקפיד הבעלים המשלם תשלומים קבועים בעבור שירות זה בעוד אחרים גולשים על גביו בחנם?!

ג.  זה נהנה וזה לא חסר – האם גלישה שכזו מוגדרת כך או שמא ישנו "חיסרון"? מהם הגדרים המדויקים של "זה נהנה וזה לא חסר" המתירים, לכאורה, שימוש שכזה?

א. שימוש ללא רשות

איתא בבבא בתרא פח, א:

“ב"שואל שלא מדעת" קא מיפלגי: מר סבר שואל הוי, ומר סבר גזלן הוי.”

הגמרא קודם מביאה מחלוקת בשאלה אם שימוש ללא רשות מותר (עם אחריות של שואל) או שמא הדבר אסור משום גזל. להלכה פסק השו"ע (חו"מ רצב, א) כדעה שזה גזל.

למרות פשטות הדברים, ישנם מקורות אחרים המאפשרים שימוש שכזה. לדוגמא משנה מפורשת בבבא מציעא (פ"ב מ"ח) מורה על היתרי שימוש שונים לאבדות שנמצאו:

“מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות – מנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושת – משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכית – לא יגע בהן עד שיבוא אליהו…”

קריאה פשוטה של דברי המשנה מראה בבירור שאכן יש היתרי שימוש בדבר שאינו שלו, דבר הרחוק מאוד מגזלה. מצאנו מחלוקת ראשונים בנוגע להיקף הדין.

הריטב"א בשם הרמב"ן (ב"מ מא, א ד"ה ושלשה) מגביל את הדין הנ"ל כך:

“ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים. ואע"פ שאינו מתחסר בתשמיש, אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק, דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי, וכל זה מיסודו של הרמב"ן.”

לדעת הרמב"ן, שואל שלא מדעת "גוזל" רק במקרה שבו יכול להיגרם נזק משימוש רגיל בחפץ¹⁰. נראה שכן הוא דעת בעלי התוספות בנידון (ב"מ ל, א ד"ה לצורכן)¹¹:

“דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל, …וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין וכלי כסף בצונן אפילו לצורכו מותר, כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול…”

מכאן, ששימוש ברשת של אחר ללא רשותו תהיה מותרת לדעת הרמב"ן והתוספות, שהרי אין סיכוי ששימוש "וירטואלי" שכזה יגרום "נזק" לבעל הרשת¹².

אולם, אין אלו פני הדברים לדעת הריטב"א בעצמו (כפי שמצוטט ע"י הנימוק"י, ב"ב מד, ב ד"ה אמר המחבר):

“אמר המחבר כיון דקי"ל כרבנן דאמרי "גזלן הוי", היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חברו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו. אבל מורי נר"ו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה, עכ"ל הריטב"א”¹³.

ניתן להבין את דברי הריטב"א באחת משתי דרכים:

1. הריטב"א חולק חזיתית על דעת הרמב"ן והתוס', וסבור שאין כל היתר שימוש בחפצי הזולת אלא אם כן בעל החפץ נתן רשות מפורשת לכך¹⁴ (או שכך אנו מניחים כדוגמה של הריטב"א בשימוש לדבר מצוה) ¹⁵.
2. אפשר להציע¹⁶ שאולי אין כל סתירה בין הרמב"ן לריטב"א, אלא שהם דיברו על מקרים שונים או על חפצים שונים.

אם המדובר בתפילין, אזי מדובר בחפץ המיועד לגריעה בערכו ע"י שימוש תמידי. אין ספור דברים יכולים לקרות לתפילין תוך כדי שימוש (קרי – נפילה על הרצפה שתפגע בריבועיות, הנחת התפילין על שיער רטוב או על יד מזיעה יכולה לגרום לבעיות בפרשיות עצמן, מתיחת חוטי התפילין של ראש לצורך התאמה לראשו של השואל ועוד). על כן במקרה זה לא יהיה כל היתר לשימוש גם לדעת הרמב"ן, אלא אם כן נוסיף את ההנחה החדשנית של הריטב"א שנוח לו לבעל התפילין שישתמשו בתפילין שלו בגלל קיום מצווה.

לעומת זאת, בחפץ כמו ספר שאדם שואל רק לצורכי עיון, אין סיכוי רב שהוא ייפגע ע"י שימוש רגיל, ולכן הרמב"ן והריטב"א יתירו את שאילת החפץ ללא רשות.

לענייננו, כאשר אדם מתחבר לרשת של אחר, לפי פשט דבריו של הריטב"א אסור השימוש אלא אם כן ישנה רשות מפורשת או משתמעת לכך¹⁷. ואולם לפי הפירוש השני שהצענו, כל עוד אין נזק פוטנציאלי היכול לקרות משימוש רגיל ברִשתו של אחר, נראה שהדבר יהיה מותר.

ואולם, לפירושו של הריטב"א כפשוטו, נצטרך לקבוע מהי המציאות במקרה הבא: כאמור בהקדמה, ישנן רשתות שבהן ישנה סיסמה שבעל כרטיס הרשת האלחוטי נצרך להקליד לפני שימוש ברשת. זו היא אופציה העומדת בפני כל מי שמתקין מכשיר "ראדור" בביתו או במשרדו. לפיכך יש לברר אם במקרה שאין סיסמה נחשב הדבר כאינדיקציה ברורה ש"נוח לו" לבעל הרשת שאחרים ישתמשו ברשתו. לענ"ד נראה שהמציאות אינה ברורה במקרה זה כלל:

• הנחה זו תהיה נכונה אך ורק אם ידוע לבעל הרשת שישנה אפשרות להתנות את ההתחברות בהקשת סיסמה. ואולם סביר להניח שברוב המקרים, כאשר מדובר בהתקנת רשת ביתית ע"י אדם שאינו איש מחשבים מקצועי, ההתקנה נעשתה בצורה "רגילה" ללא כל אביזרים או הגדרות מיוחדות. אם כך הדבר, נראה שהעובדה שאין סיסמה אינה בהכרח מוכיחה דבר.
• לעומת זאת, במקרה שבעל הרשת ידע על אפשרות זו וביודעין ויתר עליו, גם אז לא ברור שנוח לו לבעל הרשת שאחרים ישתמשו ברשתו. יכול להיות שבעל הרשת ויתר ביודעין על הצורך בסיסמה מכיוון שהוא רוצה להשתמש ברשתו מבלי להקליד כל פעם את הסיסמה הדרושה. מאידך, בהרבה מחשבים כיום סיסמה לרשת ספציפית נשמרת במחשב כך שאין צורך להקליד כל פעם את הסיסמה. מכאן שגם סברה זו אינה פשוטה. ובכל זאת, יכול להיות שישנן סיבות אחרות שמחמתן אדם משאיר את רשתו ללא סיסמה¹⁸.

בגלל הלבטים האלו אין דרך ברורה לדעת את המציאות במקרה זה, קרי – האם "נוח לו" לבעל רשת פתוחה שאחרים ישתמשו ברשתו?!

ב. הקפדת בעל הרשת על שימוש ברשתו

כדי לעסוק בשאלה השנייה, נניח שאכן היעדר סיסמה מראה על אי הקפדה של בעל הרשת על שעושים אחרים שימוש ברשתו. אם כך הם פני הדברים, עלינו לשאול מהי ההלכה בנוגע לשימוש בדבר שבעליו איננו מקפיד עליו (במקרה ואין נזק – דעת הרמב"ן והתוספות לעיל).

לכאורה נראה שגמרות מפורשות מתירות שימוש שכזה. לדוגמא הברייתא בפסחים ו, ב:

“סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות (רש"י – ובעל הבית זה משמר שדה זו שלא יכנסו בני אדם לתוכה, ואין דעתו מפני התאנים אלא מפני שיש בה ענבים, שעדיין לא הגיע עת הבציר, או סופי ענבים שלא יתבשלו עולמית, ובעל הבית משמר שדהו זו שהן בתוכה ולא בשבילן, אלא מפני מדלעות ומקשאות שבה) בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן – אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן – מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר.”

מכאן שכל עוד אין בעל הבית מקפיד, הדבר מותר. הדבר מקבל משנה תוקף בפסקו של השו"ע (אה"ע כח, יז) על פי חידושו של הרמב"ם¹⁹, לגבי מקרה שבו אדם קידש אשה בחפציו של חברו (ללא רשותו) בדבר שאינו מקפיד עליו (בניגוד לדבר שמקפיד עליו):

“הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה…, הואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.”

למרות הנ"ל, אנו צריכים לדון ביסודו של דין זה המתיר לקיחת דבר שאינו שלו בעקבות אי הקפדתו של בעליו. בעניין הזה נחלקו הפוסקים (במיוחד האחרונים), וטעמיהם קריטיים להבנת היתר השימוש ברשת אלחוטית של אחר.

לדעת רש"י וכן לדעת הנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' נט) יסוד הדין הוא משום "הפקר"²⁰. לענייננו, סביר שאין אדם "מפקיר" את הרשת שלו, שבה הוא משתמש, כמו שהוא מפקיר שאריות קטנות של יבול בשדה. ובכל זאת אולי ניתן להציע שהוא אכן "מפקיר" של הרשת הווירטואלית אף שאינו מפקיר את מכשיר ה"ראדור" כשלעצמו, והרי לנו מקרה דומה להפליא שבו מקפיד אדם על ביתו ומכשריו אך אין הוא מקפיד על "זיקים" אלחוטיים היוצאים משם!

ואולם, המג"א (או"ח יד, ח) מעמיד את הסוגיה במקרה מסוים שבו בעל הבית ראה את האדם לוקח את חפציו ולא פצה את פיו, דבר המורה שיסוד הדין הוא "רשות" הבאה כתוצאה משתיקה. דבר זה בהחלט אינו קורה בשימוש ברשת של אחר, שהרי אין בעה"ב יכול "לראות" את האדם נכנס לרשתו בקלות²¹.

לבסוף אציין את דעתו של בעל האבני מילואים (אה"ע סי' כח ד"ה מ"ט שאין בעה"ב מקפיד) המבין שטעם הדבר הוא משום "מתנה" של בעה"ב: "דאינו מקפיד וחונן ונותן דבר מועט למי שיטול ללא דעתו", דבר שיתיר שימוש ברשת ללא עוררין.

ואולם למרות כל האמור לעיל, הירושלמי (דמאי פ"ג ה"ב) מוסיף פרספקטיבה אחרת לנושא זה:

“רבי שמעון בר כהנא הוה מסמיך לרבי לעזר עברון על חד כרם. אמר ליה "אייתי לי חד קיס מיחצד שיניי". חזר ואמר ליה "לא תיתי לי כלום". אמר "דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא".

הירושלמי מספר על ר' שמעון בר כהנא שביקש מר' אלעזר לחתוך חתיכת עץ קטנה מהגדר כדי שיוכל לשתמש בו כקיסם. ואולם לאחר זמן קצר חזר בו מבקשתו זו בטענה שאילו כולם היו לוקחים "רק חתיכה אחת", אזי בסופו של דבר לא היה נשאר מהגדר כלום.

על פי דברי הירושלמי הנ"ל מעיר המגיד משנה (הל' גזילה א, ב):

“ואסור לגזול כל שהוא דין תורה… מיהו כתבו קצת מן המפרשים ז"ל דדוקא כשיעור מאי קפדי ביה קצת מן האנשים, אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות.”

הערה זו נפסקה בשו"ע (חו"מ שנט, א):

“אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות.”

על פי דברים אלו ניתן להסיק שתי מסקנות:

1. אין היתר שימוש ללא רשות כל עוד יש מיעוט המקפיד על כך.
2. אם "כמות" השימוש היא כל כך קטן שלא אכפת לאיש, אזי הדבר מותר, אך בכל זאת אין זה ראוי ("מידת חסידות" שנלמדה מחרטתו של ר' שמעון בר כהנא).

על פניו נראה ש"מידת חסידות" אוסרת כל שימוש ברשתו של אחר!

ואולם, ניתן לחדש שאולי שונה הנידון דידן מדברי המגיד משנה והשו"ע לעיל. על פי הדוגמה בירושלמי של לקיחת קיסם, השו"ע מדבר על מקרה שבו אדם בא "לגזול" או "לעשוק". דבר זה לא יחזור לבעליו כלל, ולכן אסור לקחתו ממידת חסידות, אף על פי שהכמות כל כך קטנה שאין בעל הדבר "קפיד". ואולם במקרה דידן, אין אדם לוקח דבר. המדובר בעולם "אלחוטי" לחלוטין שבו אין כל לקיחה. על כן גם לשו"ע לענ"ד אין כל איסור במקרה זה.

ובכל זאת נראה שהיתר שימוש או איסורו ייקבע ע"י כמה קריטריונים:

1. מיקום הרשת – אם הרשת נמצאת במקום ציבורי, שבו כמות המחשבים שיעלו את הרשת תהיה מרובה, נראה שהדבר אסור שהרי בעל הרשת יקפיד על האטה משמעותית של מהירות הגלישה. לעומת זאת, אם הרשת נמצאת בשכונה שקטה או בבניין קומות נמוך, לא נראה שתהיה כל האטה של מהירות הגלישה לבעל הרשת ואזי לא תהיה הקפדה.
2. צביון הגלישה – אם המדובר באתרי אינטרנט רגילים, המהירות אינה משמעותית והעובדה שאחרים עלו על רשתו בו-זמנית לא תהיה ניכרת לבעל הרשת. לעומת זאת, אם בעל הרשת מנסה לשמוע שיעורים דיגיטליים או כל שימוש אחר בעולם המדיה (הדורש מהירות גדולה יותר), נראה שנושא המהירות רלוונטית הרבה יותר ובעל הרשת כן יקפיד על שאחרים עולים על הרשת בזמן שהוא מנסה לגלוש באתרים אלו.

למרות האמור לעיל, אנו חייבים לקחת בחשבון עוד נדבך חשוב בדיון זה: השו"ע פוסק שמותר לברך ולהתעטף בטלית שאינה שלו (או"ח יד, ד). הב"ח (ס"ק יד) מציע הסתייגות מסוימת מדין זה:

“ולא התירו משום מצוה אלא באקראי והכי נקטינן דלא נהגו היתר אלא באקראי.”

הב"ח מחלק בין שימוש אקראי חד-פעמי לבין שימוש מתמיד, כאשר במקרה השני נראה שבקשת רשות מחויבת, בעוד במקרה הראשון אין הדבר הכרחי.

נראה לבאר בהבנת דברי הב"ח שאם אדם משתמש בטלית בצורה קבועה, משמע שהוא נצרך לשימוש זה בצורה תמידית, ולכן ניתן בהחלט לדרוש מהשואל לקנות טלית לעצמו! אף שאין הב"ח מסביר את דעתו בנידון, נראה להציע שאם אדם משתמש בצורה קבועה, אין זה כבר בגדר "שאילה" (המוגדרת כשימוש לתקופה) אלא זה שימוש לנצח! ואף ששואל אחראי כמעט על כל דבר כבעלים של החפץ, בכל זאת תקופת השאילה מוגבלת, מה שאין כן כאן.

אם ניתן להשליך מהלכה זו לדיוננו, יש לחלק בין שימוש אקראי ברשת של אדם אחר לבין שימוש קבוע. נראה שבעל רשת אינו מוותר בקלות כאשר הוא משלם בעבור שירות זה ואחרים משתמשים בו באופן קבוע.

הסתייגות נוספת מובא בדברי הפמ"ג (משבצות זהב שם ס"ק ו):

“וראוי ודאי כשבעליו עמו שישאל לו… ואין סומכין על חזקה במקום דאפשר לברורי בקל.”

לדעת הפמ"ג מעולם אין סומכים על חזקה במקרה שניתן לברר אם לא אכפת ליה לבעל הדבר. בבניין פרטי, בשכונה קטנה או ביישוב נראה שדברי הפמ"ג רלוונטיים בהחלט, שהרי ניתן לדעת בקלות מי בעל הרשת באזור מוגדר. על כן הנחות וחזקות כאלו ואחרות לא ייכנסו לתמונה ברגע שניתן לברר אם בעל הרשת מסכים או לא.

ג. כופין על מידת סדום או "זה נהנה וזה לא חסר"

לבסוף, גם אם נניח שאין "פטורים" אחרים (הן מבחינת שימוש ללא רשות והן מבחינת הקפדתם של הבעלים), עלינו לבחון אם מקרה זה שייך לגדר "זה נהנה וזה לא חסר".

1.  רקע

הרקע לדין זה מופיע במשנה הידועה במסכת אבות (פ"ה מ"י):

“ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום…”

אין ספק ששמירה על מה שבבעלותי תוך כיבוד רשותך לא אמור להיות בעייתי כלל, אף שאין בה צדיקות יתר ("מידה בינונית"). לפיכך ישנו חידוש עצום בדעת ה"ויש אומרים" במשנה לעיל שלפיה התנהגות שכזו תכונה "מידת סדום".

שאלה זו מתחדדת לאור דברי הגמרא (בבא בתרא יב, ב) שלפיהם ישנה אפשרות לחייב אדם לשלם מכיסו במקרה שכזה:

“ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א"ל: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי – אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף. תרתי אחד נגרא – א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי! והלכתא כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא.”

כאשר מדובר במכירת שדה הצמודה לשדך{האם זהו המקרה שעליו מדברת הגמרא כאן?}, ישנה מחלוקת בגמרא אם ישנו חיוב להתחיל בהצעת קנייה דווקא למי שכבר גר סמוך לשדה זו ורק אחר כך להציע את השדה לשוק הרחב. בהסבר הדעה שאפשר "לכפות על מידת סדום", מסביר רש"י (ד"ה על מדת סדום):

“זה נהנה וזה לא חסר.”

במילים אחרות, כל עוד הדבר אינו גורם להפסד²², ניתן, ואולי חייבים, לתת לאחר את רשות השימוש.

היקפה של כפייה זו נידון בסוגיה אחרת (בבא קמא כ, א) העוסקת בדיור בחצר חברו ללא רשות בעל השדה:

“הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר!”

הגמרא עוסקת במקום מגורים שומם שאינו עומד לשכירות. לפי דברי הגמרא הדר "נהנה" {במונחים של הגמ' שצוטטה זה קרוי לא נהנה!}ממקום מגורים ללא תשלום, ואילו בעל החצר אינו "חסר" דבר מכיוון שאין ברצונו להשכיר את המקום.

על כן שימוש ברשת אלחוטית של אחר ללא רשותו וללא תשלום נראה דומה לנידון לעיל ומותר.

2. היקף הדין

למרות האמור, אנו מוצאים בראשונים שני סיוגים לדין זה:

א) דעת הריצב"א בתוספות (ב"ב יב, ב ד"ה כגון): הנאה קיימת מול הנאה עתידית

“וריצב"א מפרש… הא ד"כופין על מדת סדום" ב"זה נהנה וזה לא חסר", היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר…”

לדעתו היכולת להפעיל את הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר" היא רק במקרה שבו יש כבר "עובדות בשטח" (האדם כבר דר בחצר, או בנידון דידן האדם כבר משתמש ברשת²³). אך פשוט לריצב"א שבעל החצר יכול למנוע את כניסת חברו לחצרו מלכתחילה גם אם "זה נהנה וזה לא חסר פטור"²⁴! מכאן שאין יכולת מחאה אם מחשב כבר "עלה" על הרשת, אך אפשרות מחאה קיימת לפני עלייה זו, כדי למנוע עליות נוספות.

ב) דעת הי"מ במרדכי (ב"ק סי' טז): חסרון פוטנציאלי מול אי-חסרון כלל:

“י"מ דאין כופין אלא כגון היכא דמהני אפילו אי הוה בעי לארווחי בהא מלתא לא מצי לארווחי הלכך כייפינן ליה כיון דלא חסר מידי. אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מוגר ליה לא כייפי ליה.”

לדעתו, אי אפשר להפעיל את הכלל של "זה נהנה וכו'" אלא במקרה שבו אין כל יכולת פוטנציאלית בעבור בעל הבית להרוויח (כגון מקרה שבו בלתי אפשרי להשכיר את החצר). אולם כל עוד ישנו סיכוי סביר שבעל הבית ירוויח (כגון חצר העומדת להיות מושכרת אלא שכעת לא נמצאו עדיין שוכרים), אי אפשר להפעיל את הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר". וההשלכות למקרה שלנו: מכיוון שלא מצוי מצב שבו אדם "משכיר רשת"²⁵, שימוש ברשתו של אחר יהיה מותר.

להלכה מביאים השו"ע והרמ"א (חו"מ שפג, ו) את חילוקיהם של הריצב"א והי"מ במרדכי:

“הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: "צא", ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: "צא"; אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו²⁶, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם”²⁷.

לבסוף, מוסיף השו"ע:

“ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון”²⁸.

מכאן, רשת אלחוטית אינה יכולה להיות בגדר "קיימי לאגרא" (שהרי לא שמענו מעולם אדם המוכר את "הזכות" להשתמש ברשת שלו, לעומת חצר או דירה שאכן עומדות לדיור או לשכירות). כל עוד אדם לא הגביל את הרשת שלו מלכתחילה (ע"י סיסמת גישה וכדו') בדומה לחילוקו של הריצב"א, וכל עוד אין כאן חסרון "פוטנציאלי" (כאמור אין "משכירים" רשת), נראה שזה בדיוק מקרה של "זה נהנה וזה לא חסר", והכניסה לרשת מותרת כל עוד אין כאן "חיסרון" או "הפסד".

ובכל זאת בעולמם של האחרונים מצאנו התייחסויות שונות בנוגע להפעלת דין זה הלכה למעשה. הנודע ביהודה (מהדורה תנינא, חו"מ ח"ב סי' כד) דן במקרה שבו שילם ראובן לשמעון על מנת שידפיס את סדר נזיקין וקדשים עם פירושי רש"י ותוס', בתוספת פירושו שלו בשולי הדף למטה. בתום ההדפסה, השתמש המדפיס שמעון באותה פלטות דפוס בעבור הדפסה נוספת אך ללא פירושו של ראובן. ראובן טען שמגיע לו פיצויים בגובה חצי מחיר הדפוס בעבור שימוש בפלטות שהוא הכין בעבורו. לעומתו, טוען המדפיס שמעון שהייתה לו אפשרות לזרוק את הפלטות, ומכיוון שלא עשה זאת הוא יכול להשתמש בהן לשימושו. וז"ל אחרי דיון בנושא:

“…והרי זה דומה למי שרוצה לדור בחצר חבירו אפילו ב"לא קיימא לאגרא"; וכי יש שום הוה אמינא שיכוף זה את חבירו שיניחנו לדור בחצירו חנם. וע"כ לא אמרו אלא שכבר דר בו שאין צריך להעלות שכר על העבר… אמנם אחר היישוב נראה שחייב לשלם חלקו שהרי גם בדר בחצר חבירו אפילו לא קיימא לאגרא אם חסרו אפילו דבר מועט מגלגלין עליו כל השכר כפי שנהנה כמבואר בש"ע בסימן שס"ג סעיף ז' יע"ש… מכל מקום כאן בנדון שלפנינו אינו דבר מועט ואי אפשר לומר בזה שאינו חייב רק מה שהפסידו כי ההפסד לדעתי הוא יתר על הוצאה לכן חייב שמעון לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו כל אחד לפי מספר מה שמדפיס. כן נלענ"ד.”

הנודע ביהודה פוסק נגד טענתו של המדפיס שמעון מסיבות שונות²⁹. לענייננו, הוא מצביע על דעת התוספות לעיל, ומסביר שכוונת התוספות היא לא רק להגביל את הדין הנ"ל למקרה שבו אדם כבר פלש לשדה בלבד, אלא כוונתם שאין משתמשים ב"כפייה על מידת סדום" אלא כאשר זה הכרחי! אף שהמרדכי מביא חילוק אחר, פוסק הנודע ביהודה כדעת התוספות, ומכאן דעתו שאסור למדפיס שמעון להשתמש בפלטות ללא רשותו של ראובן. מכאן שאין היתר להשתמש "לכתחילה" במושג של "זה נהנה וזה לא חסר".

גישה אחרת אנו מוצאים בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קנז). הוא דן בתשובתו במקרה שבו אדם קיבל רישיון מהמדינה (תמורת תשלום) למכור סוג מסוים של תרופה, והנה אדם אחר התחיל למכור את אותה תרופה כאשר הוא משתמש ברישיונו של הראשון. הוא נשאל אם השני חייב לפצות את הראשון.

להלכה, פוסק בעל הדברי מלכיאל הפוך לגמרי מבעל הנודע ביהודה. לדעתו כוונת התוספות אינה להגביל את הכפייה על מידת סדום למצבי אין ברירה, אלא למקרים שבהם יהיה הפסד כלשהו לבעל החצר. לדוגמא, אם אדם פלש למכונית של אחר, נהג בה לאורך זמן (ואף שילם בעבור דלק, ביטוח, טסט שנתי ועוד), בכל זאת בעל המכונית מפסיד, מכיוון שהרכב נסע עוד קילומטרים, וע"י כך קרב הזמן שבו הרכב יסבול מבעיות של שימוש יתר או ירד לגמרי מהכביש. כמו כן כאשר אדם פולש לבית, אין ספק שככל שדרים בבית יותר זמן, כך מתקדם הזמן שבו יידרשו תיקונים שונים בבית (כתמים על הקירות וכו'). ואולם כאשר אין אפשרות להפסיד מערכו של חפץ או נכס (כגון אותו רישיון) אזי גם התוספות מודים שזה מקרה קלאסי של "זה נהנה וזה לא חסר".

לפיכך נראה שלדעת הדברי מלכיאל במקרה שבו אדם ישתמש ברשתו של אחר, אין כל נזק למכשיר, שהרי מדובר על שימוש וירטואלי לחלוטין, וזהו מקרה של "זה נהנה וזה לא חסר".

בנוסף לאמור, שני גדולים אלו מודים שאם אדם אינו יכול לקבל הנאה כזו או אחרת ללא תשלום (דהיינו אין דרך לזכות בהנאה זו בחינם), זה כבר אינו יכול להיחשב כמקרה של "זה נהנה וזה לא חסר". מקורם הוא בדברי השו"ע (חו"מ שפג, ח):

“יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם, אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר.”

דהיינו המדד לקבוע אם זה מקרה של "זה נהנה וזה לא חסר" היא השאלה אם אדם היה מוכן לשלם אם אי אפשר להשיג דבר זה בחנם.

הנודע ביהודה גם כן מסכים ושולח אותנו לסוגיה בב"ק כ, ב. על פי דברי הגמרא, אם שכן א' התקין גדר שממנה נהנה גם שכן ב' בכך שכעת שדהו מוקפת משלושה צדדים, הוא אינו מחויב לשלם בעבורה. ואולם, אם שכן ב' הוסיף על אותה גדר צד רביעי (כדי שתהיה שדהו סגורה הרמטית), אזי הוא חייב לשלם את חצי ההוצאות של בניית הגדר בכללותה. רש"י (ד"ה עד היכן) מסביר את טעמו של דין זה:

“גלי אדעתיה דניחה ליה בהקימו של ראובן ומגלגלין עליו את הכל”

במקרה של הנודע ביהודה, העובדה ששמעון השקיע כסף נוסף והדפיס את התלמוד מראה שהוא מעוניין להשקיע בכך כסף, ולכן פוסק הנודע ביהודה שהוא חייב לשלם לראובן את חצי ההוצאות של לוחות ההדפסה³⁰. כמו כן פוסק הדברי מלכיאל שהשני חייב לשלם לבעל הרישיון שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ בו.

אם נחזור לנידון דידן, לדעת הנודע ביהודה הכלל של "כופין על מידת סדום" אינו מתיר לכתחילה לאדם להיכנס לרשותו או לרשתו של אדם אחר. ואולם לדעת הדברי מלאכיאל מותר לעלות על רשתו של אחר, חוץ ממקרה של הפסד פוטנציאלי לבעל הרשת.

אם כנים דברינו, עלינו לברר בדעת הדברי מלכיאל אם ישנו הפסד במקרה זה:

• הפסד לחברת הספָּק – האם האדם היה מוכן לשלם בעבור שירות אינטרנט אילולי הימצאותו של ה"ראדור"? אם התשובה חיובית, אזי אין אדם זה יכול בקלות להפעיל את הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי חברת הספק מפסידים לקוח! ואולם, אפשר לחלק בין התחברות אקראית (שבה קשה לומר שישנו הפסד לחברות הספק) לבין שכן המתחבר תדיר³¹.
• הפסד לבעל הרשת – רוב ההסכמים עם חברות האינטרנט מבוססים על מהירות ההתחברות לאינטרנט. אין ספק שככל שיותר מחשבים מחוברים למכשיר אלחוטי, כך מהירות ההתחברות איטית יותר³². מכאן שאף שבעל הרשת משלם בעבור מהירות X, הוא מקבל מהירות של פחות מ-X. אין ספק שבעל הרשת אכן מפסיד במקרה זה (בהנחה שישנם מספיק מחשבים המאיטים את מחשבו). אפשר להוסיף על כך שאם מחשב זר עולה על רשתו של אחר, ואותו מחשב "נגוע" בווירוסים, "מרעין בישין" אלו יכולים לחדור לכל המחשבים האחרים של על גבי אותה רשת.

לסיכום – מצד "זה נהנה וזה לא חסר", הנודע ביהודה לא יתיר חדירה שכזו לרשת של אחר, לעומת הדברי מלכיאל המתיר התחברות כל עוד אין הפסד, דבר שאינו ברור כלל ועיקר.

סיכום למעשה

שימוש ברשת של אחר כרוכה בכמה אתגרים הלכתיים:

1. שימוש ללא רשות – אע"פ ששימוש ללא רשות הופך את המשתמש ל"גזלן", כל עוד אין המשתמש "מזיק" ע"י שימושו, הרמב"ן היה מתיר לגמרי. ייתכן שהריטב"א אוסר כל שימוש ללא רשות מפורשת, לעומת פירוש אחר בדבריו שסבר ששימוש ללא אפשרות לנזק מותרת. על כן נראה שמצד זה, לרוב הדעות שימוש ללא רשות ברשת של אחר מותרת.
2. הקפדה של בעל הרשת – על פי פסקו של השו"ע ע"פ הירושלמי, נראה שאין כל אפשרות להשתמש ברשתו של אחר. אך ע"פ חידושנו בדבריו, נראה שאיסורו מוגבל רק ללקיחת דבר מה שלא יחזור לבעליו, בעוד כאן מדובר כאן במקרה שבו הוא אינו לוקח דבר אלא "משתמש" בקרניים אלחוטיות. ובכל זאת הקפדה של בעל הרשת תיקבע ע"פ מהירות הגלישה הנדרשת לבעל הרשת, בכמות הגלישה (אקראית או קבועה ע"פ דברי הב"ח) וכן באפשרות לבקש רשות מפורשת מבעל הרשת (ע"פ הפמ"ג).
3. "זה נהנה וזה לא חסר" – הצענו שכלל זה שייך במקרה דידן, שהרי אין כל דרך פוטנציאלית "להרוויח" מרשת קיימת (שכן לא שוכרים רשת), אלא אם כן פוסקים כדעת הריבצ"א והנודע ביהודה שאפשר למנוע כניסות עתידיות אך לא קיימות. ואולם, גם לדברי מלכיאל יש לדון אם הדבר יוּתר כאשר אדם היה מוכן לשלם בעבור שירות אינטרנט במקרה והרשת לא תהיה קיימת והדבר לא מאט בצורה ברורה את מהירות הגלישה.

סוף דבר – מותר להיכנס לרשתו של אחר בצורה אקראית. ואולם שימוש קבוע יהיה תלוי ברשות מפורשת ובהסכם על תנאים לשימוש עם בעל הרשת (כגון: לא לעלות על אתרים הדורשים מהירות יתר, תוכנית אנטי וירוס שתספק את דעתו של בעל הרשת וכדו') כדי שלא ייגרם הפסד.