פורסם לראשונה בכתב העת של צהר, גליון ל”ג

1התקדמות הטכנולוגיות של השנים האחרונות דומה לקצב האירועים המתרחשים תוך כדי קריאת פרשיות השבוע: כמו שאנו קוראים על התרחשויות של דורות שלמים תוך שבוע ימים2, כך קצב החידושים בעולם הטכנולוגיה מתקדם במהירות.

כל התקדמות טכנולוגית יוצרת בעבור בעלי ההלכה אתגרים שונים הן בתחומי אורח חיים3, הן בתחומי יורה דעה4 והן בתחומי חושן המשפט5. במאמר זה, נתמקד בנושא אחד העולה מהתקדמות זו.

בשנים האחרונות התקינו במקומות רבים רשת אלחוטית כדי שיוכל האדם להתחבר באמצעותה הן לאינטרנט (במקרה וישנו באותו מקום תשתית וסַפָּק) והן למחשבם של אחרים המחוברים באותה רשת6. בדרך כלל אדם קונה מכשיר בשם “ראדור” (מכשיר הדומה ל”בסיס” של הטלפון האלחוטי), וכל מחשב יכול להתחבר לאותו מכשיר או ע”י חיבור חוטי או ע”י כרטיס רשת אלחוטית7. אף שישנה אפשרות “להגביל” את השימוש ברשת זו (ע”י הזדקקות לסיסמה למתחבר), הרבה “ראדורים” עובדים ברשת “פתוחה” שבה כל אדם בעל מחשב עם כרטיס רשת אלחוטית הנמצא בקרבת מקום למכשיר “הראדור” יכול להתחבר למחשבים אחרים ברשת הזו, ובעיקר לאינטרנט8.

במקרה שאין סיסמה עולה השאלה שהיא נושא מאמר זה: האם מותר לאדם “לעלות” על רשת של אחר כדי להתחבר לאינטרנט?

אנו נדון בשאלה זו מצד שלושה איסורים פוטנציאליים:

א. שימוש ללא רשות – האם מותר הדבר או שמא זו גזלה לכל דבר? הרי אפשרות חיבור דרך מכשיר “ראדור” היא פונקציה של תשלומים קבועים ע”י בעל הרשת הן בעבור התשתית והן בעבור שרת אינטרנט. לפיכך יש לדון בשאלה אם זו גנבה מצד המתחבר הן כלפי המשלם והן כלפי החברות המספקות (שכן המתחבר משתמש בשירותם ללא תמורה). כן ייתכן שיש כאן גנבה של בעל הרשת לספָּק בעבור אי עמידה בתנאים9.

ב.  שימוש ללא הקפדה של הבעלים – האם זהו שימוש שהבעלים אינו מקפיד עליו? מחד – הרשת פועלת ללא קשר למי משתמש בו. מאידך – האם יקפיד הבעלים המשלם תשלומים קבועים בעבור שירות זה בעוד אחרים גולשים על גביו בחנם?!

ג.  זה נהנה וזה לא חסר – האם גלישה שכזו מוגדרת כך או שמא ישנו “חיסרון”? מהם הגדרים המדויקים של “זה נהנה וזה לא חסר” המתירים, לכאורה, שימוש שכזה?

א. שימוש ללא רשות

איתא בבבא בתרא פח, א:

“ב”שואל שלא מדעת” קא מיפלגי: מר סבר שואל הוי, ומר סבר גזלן הוי.”

הגמרא קודם מביאה מחלוקת בשאלה אם שימוש ללא רשות מותר (עם אחריות של שואל) או שמא הדבר אסור משום גזל. להלכה פסק השו”ע (חו”מ רצב, א) כדעה שזה גזל.

למרות פשטות הדברים, ישנם מקורות אחרים המאפשרים שימוש שכזה. לדוגמא משנה מפורשת בבבא מציעא (פ”ב מ”ח) מורה על היתרי שימוש שונים לאבדות שנמצאו:

“מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרותגוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסותמנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושתמשתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכיתלא יגע בהן עד שיבוא אליהו…”

קריאה פשוטה של דברי המשנה מראה בבירור שאכן יש היתרי שימוש בדבר שאינו שלו, דבר הרחוק מאוד מגזלה. מצאנו מחלוקת ראשונים בנוגע להיקף הדין.

הריטב”א בשם הרמב”ן (ב”מ מא, א ד”ה ושלשה) מגביל את הדין הנ”ל כך:

“ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים. ואעפ שאינו מתחסר בתשמיש, אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק, דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי, וכל זה מיסודו של הרמבן.”

לדעת הרמב”ן, שואל שלא מדעת “גוזל” רק במקרה שבו יכול להיגרם נזק משימוש רגיל בחפץ10. נראה שכן הוא דעת בעלי התוספות בנידון (ב”מ ל, א ד”ה לצורכן)11:

“דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל, …וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין וכלי כסף בצונן אפילו לצורכו מותר, כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול…”

מכאן, ששימוש ברשת של אחר ללא רשותו תהיה מותרת לדעת הרמב”ן והתוספות, שהרי אין סיכוי ששימוש “וירטואלי” שכזה יגרום “נזק” לבעל הרשת12.

אולם, אין אלו פני הדברים לדעת הריטב”א בעצמו (כפי שמצוטט ע”י הנימוק”י, ב”ב מד, ב ד”ה אמר המחבר):

אמר המחבר כיון דקיל כרבנן דאמרי “גזלן הוי”, היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חברו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו. אבל מורי נרו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה, עכל הריטבא13.

ניתן להבין את דברי הריטב”א באחת משתי דרכים:

  1. הריטב”א חולק חזיתית על דעת הרמב”ן והתוס’, וסבור שאין כל היתר שימוש בחפצי הזולת אלא אם כן בעל החפץ נתן רשות מפורשת לכך14 (או שכך אנו מניחים כדוגמה של הריטב”א בשימוש לדבר מצוה) 15.
  2. אפשר להציע16 שאולי אין כל סתירה בין הרמב”ן לריטב”א, אלא שהם דיברו על מקרים שונים או על חפצים שונים.

אם המדובר בתפילין, אזי מדובר בחפץ המיועד לגריעה בערכו ע”י שימוש תמידי. אין ספור דברים יכולים לקרות לתפילין תוך כדי שימוש (קרי – נפילה על הרצפה שתפגע בריבועיות, הנחת התפילין על שיער רטוב או על יד מזיעה יכולה לגרום לבעיות בפרשיות עצמן, מתיחת חוטי התפילין של ראש לצורך התאמה לראשו של השואל ועוד). על כן במקרה זה לא יהיה כל היתר לשימוש גם לדעת הרמב”ן, אלא אם כן נוסיף את ההנחה החדשנית של הריטב”א שנוח לו לבעל התפילין שישתמשו בתפילין שלו בגלל קיום מצווה.

לעומת זאת, בחפץ כמו ספר שאדם שואל רק לצורכי עיון, אין סיכוי רב שהוא ייפגע ע”י שימוש רגיל, ולכן הרמב”ן והריטב”א יתירו את שאילת החפץ ללא רשות.

לענייננו, כאשר אדם מתחבר לרשת של אחר, לפי פשט דבריו של הריטב”א אסור השימוש אלא אם כן ישנה רשות מפורשת או משתמעת לכך17. ואולם לפי הפירוש השני שהצענו, כל עוד אין נזק פוטנציאלי היכול לקרות משימוש רגיל ברִשתו של אחר, נראה שהדבר יהיה מותר.

ואולם, לפירושו של הריטב”א כפשוטו, נצטרך לקבוע מהי המציאות במקרה הבא: כאמור בהקדמה, ישנן רשתות שבהן ישנה סיסמה שבעל כרטיס הרשת האלחוטי נצרך להקליד לפני שימוש ברשת. זו היא אופציה העומדת בפני כל מי שמתקין מכשיר “ראדור” בביתו או במשרדו. לפיכך יש לברר אם במקרה שאין סיסמה נחשב הדבר כאינדיקציה ברורה ש”נוח לו” לבעל הרשת שאחרים ישתמשו ברשתו. לענ”ד נראה שהמציאות אינה ברורה במקרה זה כלל:

  • הנחה זו תהיה נכונה אך ורק אם ידוע לבעל הרשת שישנה אפשרות להתנות את ההתחברות בהקשת סיסמה. ואולם סביר להניח שברוב המקרים, כאשר מדובר בהתקנת רשת ביתית ע”י אדם שאינו איש מחשבים מקצועי, ההתקנה נעשתה בצורה “רגילה” ללא כל אביזרים או הגדרות מיוחדות. אם כך הדבר, נראה שהעובדה שאין סיסמה אינה בהכרח מוכיחה דבר.
  • לעומת זאת, במקרה שבעל הרשת ידע על אפשרות זו וביודעין ויתר עליו, גם אז לא ברור שנוח לו לבעל הרשת שאחרים ישתמשו ברשתו. יכול להיות שבעל הרשת ויתר ביודעין על הצורך בסיסמה מכיוון שהוא רוצה להשתמש ברשתו מבלי להקליד כל פעם את הסיסמה הדרושה. מאידך, בהרבה מחשבים כיום סיסמה לרשת ספציפית נשמרת במחשב כך שאין צורך להקליד כל פעם את הסיסמה. מכאן שגם סברה זו אינה פשוטה. ובכל זאת, יכול להיות שישנן סיבות אחרות שמחמתן אדם משאיר את רשתו ללא סיסמה18.

בגלל הלבטים האלו אין דרך ברורה לדעת את המציאות במקרה זה, קרי – האם “נוח לו” לבעל רשת פתוחה שאחרים ישתמשו ברשתו?!

ב. הקפדת בעל הרשת על שימוש ברשתו

כדי לעסוק בשאלה השנייה, נניח שאכן היעדר סיסמה מראה על אי הקפדה של בעל הרשת על שעושים אחרים שימוש ברשתו. אם כך הם פני הדברים, עלינו לשאול מהי ההלכה בנוגע לשימוש בדבר שבעליו איננו מקפיד עליו (במקרה ואין נזק – דעת הרמב”ן והתוספות לעיל).

לכאורה נראה שגמרות מפורשות מתירות שימוש שכזה. לדוגמא הברייתא בפסחים ו, ב:

סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות (רש”י – ובעל הבית זה משמר שדה זו שלא יכנסו בני אדם לתוכה, ואין דעתו מפני התאנים אלא מפני שיש בה ענבים, שעדיין לא הגיע עת הבציר, או סופי ענבים שלא יתבשלו עולמית, ובעל הבית משמר שדהו זו שהן בתוכה ולא בשבילן, אלא מפני מדלעות ומקשאות שבה) בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן – אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן – מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר.

מכאן שכל עוד אין בעל הבית מקפיד, הדבר מותר. הדבר מקבל משנה תוקף בפסקו של השו”ע (אה”ע כח, יז) על פי חידושו של הרמב”ם19, לגבי מקרה שבו אדם קידש אשה בחפציו של חברו (ללא רשותו) בדבר שאינו מקפיד עליו (בניגוד לדבר שמקפיד עליו):

“הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה…, הואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.”

למרות הנ”ל, אנו צריכים לדון ביסודו של דין זה המתיר לקיחת דבר שאינו שלו בעקבות אי הקפדתו של בעליו. בעניין הזה נחלקו הפוסקים (במיוחד האחרונים), וטעמיהם קריטיים להבנת היתר השימוש ברשת אלחוטית של אחר.

לדעת רש”י וכן לדעת הנוב”י (מהדו”ק אה”ע סי’ נט) יסוד הדין הוא משום “הפקר”20. לענייננו, סביר שאין אדם “מפקיר” את הרשת שלו, שבה הוא משתמש, כמו שהוא מפקיר שאריות קטנות של יבול בשדה. ובכל זאת אולי ניתן להציע שהוא אכן “מפקיר” של הרשת הווירטואלית אף שאינו מפקיר את מכשיר ה”ראדור” כשלעצמו, והרי לנו מקרה דומה להפליא שבו מקפיד אדם על ביתו ומכשריו אך אין הוא מקפיד על “זיקים” אלחוטיים היוצאים משם!

ואולם, המג”א (או”ח יד, ח) מעמיד את הסוגיה במקרה מסוים שבו בעל הבית ראה את האדם לוקח את חפציו ולא פצה את פיו, דבר המורה שיסוד הדין הוא “רשות” הבאה כתוצאה משתיקה. דבר זה בהחלט אינו קורה בשימוש ברשת של אחר, שהרי אין בעה”ב יכול “לראות” את האדם נכנס לרשתו בקלות21.

לבסוף אציין את דעתו של בעל האבני מילואים (אה”ע סי’ כח ד”ה מ”ט שאין בעה”ב מקפיד) המבין שטעם הדבר הוא משום “מתנה” של בעה”ב: “דאינו מקפיד וחונן ונותן דבר מועט למי שיטול ללא דעתו”, דבר שיתיר שימוש ברשת ללא עוררין.

ואולם למרות כל האמור לעיל, הירושלמי (דמאי פ”ג ה”ב) מוסיף פרספקטיבה אחרת לנושא זה:

“רבי שמעון בר כהנא הוה מסמיך לרבי לעזר עברון על חד כרם. אמר ליה “אייתי לי חד קיס מיחצד שיניי”. חזר ואמר ליה “לא תיתי לי כלום”. אמר “דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא”.

הירושלמי מספר על ר’ שמעון בר כהנא שביקש מר’ אלעזר לחתוך חתיכת עץ קטנה מהגדר כדי שיוכל לשתמש בו כקיסם. ואולם לאחר זמן קצר חזר בו מבקשתו זו בטענה שאילו כולם היו לוקחים “רק חתיכה אחת”, אזי בסופו של דבר לא היה נשאר מהגדר כלום.

על פי דברי הירושלמי הנ”ל מעיר המגיד משנה (הל’ גזילה א, ב):

“ואסור לגזול כל שהוא דין תורה… מיהו כתבו קצת מן המפרשים זל דדוקא כשיעור מאי קפדי ביה קצת מן האנשים, אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות.”

הערה זו נפסקה בשו”ע (חו”מ שנט, א):

“אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות.”

על פי דברים אלו ניתן להסיק שתי מסקנות:

  1. אין היתר שימוש ללא רשות כל עוד יש מיעוט המקפיד על כך.
  2. אם “כמות” השימוש היא כל כך קטן שלא אכפת לאיש, אזי הדבר מותר, אך בכל זאת אין זה ראוי (“מידת חסידות” שנלמדה מחרטתו של ר’ שמעון בר כהנא).

על פניו נראה ש”מידת חסידות” אוסרת כל שימוש ברשתו של אחר!

ואולם, ניתן לחדש שאולי שונה הנידון דידן מדברי המגיד משנה והשו”ע לעיל. על פי הדוגמה בירושלמי של לקיחת קיסם, השו”ע מדבר על מקרה שבו אדם בא “לגזול” או “לעשוק”. דבר זה לא יחזור לבעליו כלל, ולכן אסור לקחתו ממידת חסידות, אף על פי שהכמות כל כך קטנה שאין בעל הדבר “קפיד”. ואולם במקרה דידן, אין אדם לוקח דבר. המדובר בעולם “אלחוטי” לחלוטין שבו אין כל לקיחה. על כן גם לשו”ע לענ”ד אין כל איסור במקרה זה.

ובכל זאת נראה שהיתר שימוש או איסורו ייקבע ע”י כמה קריטריונים:

  1. מיקום הרשת – אם הרשת נמצאת במקום ציבורי, שבו כמות המחשבים שיעלו את הרשת תהיה מרובה, נראה שהדבר אסור שהרי בעל הרשת יקפיד על האטה משמעותית של מהירות הגלישה. לעומת זאת, אם הרשת נמצאת בשכונה שקטה או בבניין קומות נמוך, לא נראה שתהיה כל האטה של מהירות הגלישה לבעל הרשת ואזי לא תהיה הקפדה.
  2. צביון הגלישה – אם המדובר באתרי אינטרנט רגילים, המהירות אינה משמעותית והעובדה שאחרים עלו על רשתו בו-זמנית לא תהיה ניכרת לבעל הרשת. לעומת זאת, אם בעל הרשת מנסה לשמוע שיעורים דיגיטליים או כל שימוש אחר בעולם המדיה (הדורש מהירות גדולה יותר), נראה שנושא המהירות רלוונטית הרבה יותר ובעל הרשת כן יקפיד על שאחרים עולים על הרשת בזמן שהוא מנסה לגלוש באתרים אלו.

למרות האמור לעיל, אנו חייבים לקחת בחשבון עוד נדבך חשוב בדיון זה: השו”ע פוסק שמותר לברך ולהתעטף בטלית שאינה שלו (או”ח יד, ד). הב”ח (ס”ק יד) מציע הסתייגות מסוימת מדין זה:

“ולא התירו משום מצוה אלא באקראי והכי נקטינן דלא נהגו היתר אלא באקראי.”

הב”ח מחלק בין שימוש אקראי חד-פעמי לבין שימוש מתמיד, כאשר במקרה השני נראה שבקשת רשות מחויבת, בעוד במקרה הראשון אין הדבר הכרחי.

נראה לבאר בהבנת דברי הב”ח שאם אדם משתמש בטלית בצורה קבועה, משמע שהוא נצרך לשימוש זה בצורה תמידית, ולכן ניתן בהחלט לדרוש מהשואל לקנות טלית לעצמו! אף שאין הב”ח מסביר את דעתו בנידון, נראה להציע שאם אדם משתמש בצורה קבועה, אין זה כבר בגדר “שאילה” (המוגדרת כשימוש לתקופה) אלא זה שימוש לנצח! ואף ששואל אחראי כמעט על כל דבר כבעלים של החפץ, בכל זאת תקופת השאילה מוגבלת, מה שאין כן כאן.

אם ניתן להשליך מהלכה זו לדיוננו, יש לחלק בין שימוש אקראי ברשת של אדם אחר לבין שימוש קבוע. נראה שבעל רשת אינו מוותר בקלות כאשר הוא משלם בעבור שירות זה ואחרים משתמשים בו באופן קבוע.

הסתייגות נוספת מובא בדברי הפמ”ג (משבצות זהב שם ס”ק ו):

“וראוי ודאי כשבעליו עמו שישאל לו… ואין סומכין על חזקה במקום דאפשר לברורי בקל.”

לדעת הפמ”ג מעולם אין סומכים על חזקה במקרה שניתן לברר אם לא אכפת ליה לבעל הדבר. בבניין פרטי, בשכונה קטנה או ביישוב נראה שדברי הפמ”ג רלוונטיים בהחלט, שהרי ניתן לדעת בקלות מי בעל הרשת באזור מוגדר. על כן הנחות וחזקות כאלו ואחרות לא ייכנסו לתמונה ברגע שניתן לברר אם בעל הרשת מסכים או לא.

ג. כופין על מידת סדום או “זה נהנה וזה לא חסר”

לבסוף, גם אם נניח שאין “פטורים” אחרים (הן מבחינת שימוש ללא רשות והן מבחינת הקפדתם של הבעלים), עלינו לבחון אם מקרה זה שייך לגדר “זה נהנה וזה לא חסר”.

1.  רקע

הרקע לדין זה מופיע במשנה הידועה במסכת אבות (פ”ה מ”י):

“ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום…”

אין ספק ששמירה על מה שבבעלותי תוך כיבוד רשותך לא אמור להיות בעייתי כלל, אף שאין בה צדיקות יתר (“מידה בינונית”). לפיכך ישנו חידוש עצום בדעת ה”ויש אומרים” במשנה לעיל שלפיה התנהגות שכזו תכונה “מידת סדום”.

שאלה זו מתחדדת לאור דברי הגמרא (בבא בתרא יב, ב) שלפיהם ישנה אפשרות לחייב אדם לשלם מכיסו במקרה שכזה:

“ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א”ל: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי – אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף. תרתי אחד נגרא – א”ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי! והלכתא כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא.”

כאשר מדובר במכירת שדה הצמודה לשדך{האם זהו המקרה שעליו מדברת הגמרא כאן?}, ישנה מחלוקת בגמרא אם ישנו חיוב להתחיל בהצעת קנייה דווקא למי שכבר גר סמוך לשדה זו ורק אחר כך להציע את השדה לשוק הרחב. בהסבר הדעה שאפשר “לכפות על מידת סדום”, מסביר רש”י (ד”ה על מדת סדום):

“זה נהנה וזה לא חסר.”

במילים אחרות, כל עוד הדבר אינו גורם להפסד22, ניתן, ואולי חייבים, לתת לאחר את רשות השימוש.

היקפה של כפייה זו נידון בסוגיה אחרת (בבא קמא כ, א) העוסקת בדיור בחצר חברו ללא רשות בעל השדה:

“הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר!”

הגמרא עוסקת במקום מגורים שומם שאינו עומד לשכירות. לפי דברי הגמרא הדר “נהנה” {במונחים של הגמ’ שצוטטה זה קרוי לא נהנה!}ממקום מגורים ללא תשלום, ואילו בעל החצר אינו “חסר” דבר מכיוון שאין ברצונו להשכיר את המקום.

על כן שימוש ברשת אלחוטית של אחר ללא רשותו וללא תשלום נראה דומה לנידון לעיל ומותר.

2. היקף הדין

למרות האמור, אנו מוצאים בראשונים שני סיוגים לדין זה:

א) דעת הריצב”א בתוספות (ב”ב יב, ב ד”ה כגון): הנאה קיימת מול הנאה עתידית

“וריצב”א מפרש… הא ד”כופין על מדת סדום” ב”זה נהנה וזה לא חסר”, היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר…”

לדעתו היכולת להפעיל את הכלל של “זה נהנה וזה לא חסר” היא רק במקרה שבו יש כבר “עובדות בשטח” (האדם כבר דר בחצר, או בנידון דידן האדם כבר משתמש ברשת23). אך פשוט לריצב”א שבעל החצר יכול למנוע את כניסת חברו לחצרו מלכתחילה גם אם “זה נהנה וזה לא חסר פטור”24! מכאן שאין יכולת מחאה אם מחשב כבר “עלה” על הרשת, אך אפשרות מחאה קיימת לפני עלייה זו, כדי למנוע עליות נוספות.

ב) דעת הי”מ במרדכי (ב”ק סי’ טז): חסרון פוטנציאלי מול אי-חסרון כלל:

“ימ דאין כופין אלא כגון היכא דמהני אפילו אי הוה בעי לארווחי בהא מלתא לא מצי לארווחי הלכך כייפינן ליה כיון דלא חסר מידי. אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מוגר ליה לא כייפי ליה.”

לדעתו, אי אפשר להפעיל את הכלל של “זה נהנה וכו'” אלא במקרה שבו אין כל יכולת פוטנציאלית בעבור בעל הבית להרוויח (כגון מקרה שבו בלתי אפשרי להשכיר את החצר). אולם כל עוד ישנו סיכוי סביר שבעל הבית ירוויח (כגון חצר העומדת להיות מושכרת אלא שכעת לא נמצאו עדיין שוכרים), אי אפשר להפעיל את הכלל של “זה נהנה וזה לא חסר”. וההשלכות למקרה שלנו: מכיוון שלא מצוי מצב שבו אדם “משכיר רשת”25, שימוש ברשתו של אחר יהיה מותר.

להלכה מביאים השו”ע והרמ”א (חו”מ שפג, ו) את חילוקיהם של הריצב”א והי”מ במרדכי:

“הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: “צא”, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: “צא”; אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו26, אע”פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם27.

לבסוף, מוסיף השו”ע:

“ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון”28.

מכאן, רשת אלחוטית אינה יכולה להיות בגדר “קיימי לאגרא” (שהרי לא שמענו מעולם אדם המוכר את “הזכות” להשתמש ברשת שלו, לעומת חצר או דירה שאכן עומדות לדיור או לשכירות). כל עוד אדם לא הגביל את הרשת שלו מלכתחילה (ע”י סיסמת גישה וכדו’) בדומה לחילוקו של הריצב”א, וכל עוד אין כאן חסרון “פוטנציאלי” (כאמור אין “משכירים” רשת), נראה שזה בדיוק מקרה של “זה נהנה וזה לא חסר”, והכניסה לרשת מותרת כל עוד אין כאן “חיסרון” או “הפסד”.

ובכל זאת בעולמם של האחרונים מצאנו התייחסויות שונות בנוגע להפעלת דין זה הלכה למעשה. הנודע ביהודה (מהדורה תנינא, חו”מ ח”ב סי’ כד) דן במקרה שבו שילם ראובן לשמעון על מנת שידפיס את סדר נזיקין וקדשים עם פירושי רש”י ותוס’, בתוספת פירושו שלו בשולי הדף למטה. בתום ההדפסה, השתמש המדפיס שמעון באותה פלטות דפוס בעבור הדפסה נוספת אך ללא פירושו של ראובן. ראובן טען שמגיע לו פיצויים בגובה חצי מחיר הדפוס בעבור שימוש בפלטות שהוא הכין בעבורו. לעומתו, טוען המדפיס שמעון שהייתה לו אפשרות לזרוק את הפלטות, ומכיוון שלא עשה זאת הוא יכול להשתמש בהן לשימושו. וז”ל אחרי דיון בנושא:

“…והרי זה דומה למי שרוצה לדור בחצר חבירו אפילו ב”לא קיימא לאגרא”; וכי יש שום הוה אמינא שיכוף זה את חבירו שיניחנו לדור בחצירו חנם. וע”כ לא אמרו אלא שכבר דר בו שאין צריך להעלות שכר על העבר… אמנם אחר היישוב נראה שחייב לשלם חלקו שהרי גם בדר בחצר חבירו אפילו לא קיימא לאגרא אם חסרו אפילו דבר מועט מגלגלין עליו כל השכר כפי שנהנה כמבואר בש”ע בסימן שס”ג סעיף ז’ יע”ש… מכל מקום כאן בנדון שלפנינו אינו דבר מועט ואי אפשר לומר בזה שאינו חייב רק מה שהפסידו כי ההפסד לדעתי הוא יתר על הוצאה לכן חייב שמעון לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו כל אחד לפי מספר מה שמדפיס. כן נלענ”ד.”

הנודע ביהודה פוסק נגד טענתו של המדפיס שמעון מסיבות שונות29. לענייננו, הוא מצביע על דעת התוספות לעיל, ומסביר שכוונת התוספות היא לא רק להגביל את הדין הנ”ל למקרה שבו אדם כבר פלש לשדה בלבד, אלא כוונתם שאין משתמשים ב”כפייה על מידת סדום” אלא כאשר זה הכרחי! אף שהמרדכי מביא חילוק אחר, פוסק הנודע ביהודה כדעת התוספות, ומכאן דעתו שאסור למדפיס שמעון להשתמש בפלטות ללא רשותו של ראובן. מכאן שאין היתר להשתמש “לכתחילה” במושג של “זה נהנה וזה לא חסר”.

גישה אחרת אנו מוצאים בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סי’ קנז). הוא דן בתשובתו במקרה שבו אדם קיבל רישיון מהמדינה (תמורת תשלום) למכור סוג מסוים של תרופה, והנה אדם אחר התחיל למכור את אותה תרופה כאשר הוא משתמש ברישיונו של הראשון. הוא נשאל אם השני חייב לפצות את הראשון.

להלכה, פוסק בעל הדברי מלכיאל הפוך לגמרי מבעל הנודע ביהודה. לדעתו כוונת התוספות אינה להגביל את הכפייה על מידת סדום למצבי אין ברירה, אלא למקרים שבהם יהיה הפסד כלשהו לבעל החצר. לדוגמא, אם אדם פלש למכונית של אחר, נהג בה לאורך זמן (ואף שילם בעבור דלק, ביטוח, טסט שנתי ועוד), בכל זאת בעל המכונית מפסיד, מכיוון שהרכב נסע עוד קילומטרים, וע”י כך קרב הזמן שבו הרכב יסבול מבעיות של שימוש יתר או ירד לגמרי מהכביש. כמו כן כאשר אדם פולש לבית, אין ספק שככל שדרים בבית יותר זמן, כך מתקדם הזמן שבו יידרשו תיקונים שונים בבית (כתמים על הקירות וכו’). ואולם כאשר אין אפשרות להפסיד מערכו של חפץ או נכס (כגון אותו רישיון) אזי גם התוספות מודים שזה מקרה קלאסי של “זה נהנה וזה לא חסר”.

לפיכך נראה שלדעת הדברי מלכיאל במקרה שבו אדם ישתמש ברשתו של אחר, אין כל נזק למכשיר, שהרי מדובר על שימוש וירטואלי לחלוטין, וזהו מקרה של “זה נהנה וזה לא חסר”.

בנוסף לאמור, שני גדולים אלו מודים שאם אדם אינו יכול לקבל הנאה כזו או אחרת ללא תשלום (דהיינו אין דרך לזכות בהנאה זו בחינם), זה כבר אינו יכול להיחשב כמקרה של “זה נהנה וזה לא חסר”. מקורם הוא בדברי השו”ע (חו”מ שפג, ח):

“יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם, אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר.”

דהיינו המדד לקבוע אם זה מקרה של “זה נהנה וזה לא חסר” היא השאלה אם אדם היה מוכן לשלם אם אי אפשר להשיג דבר זה בחנם.

הנודע ביהודה גם כן מסכים ושולח אותנו לסוגיה בב”ק כ, ב. על פי דברי הגמרא, אם שכן א’ התקין גדר שממנה נהנה גם שכן ב’ בכך שכעת שדהו מוקפת משלושה צדדים, הוא אינו מחויב לשלם בעבורה. ואולם, אם שכן ב’ הוסיף על אותה גדר צד רביעי (כדי שתהיה שדהו סגורה הרמטית), אזי הוא חייב לשלם את חצי ההוצאות של בניית הגדר בכללותה. רש”י (ד”ה עד היכן) מסביר את טעמו של דין זה:

“גלי אדעתיה דניחה ליה בהקימו של ראובן ומגלגלין עליו את הכל”

במקרה של הנודע ביהודה, העובדה ששמעון השקיע כסף נוסף והדפיס את התלמוד מראה שהוא מעוניין להשקיע בכך כסף, ולכן פוסק הנודע ביהודה שהוא חייב לשלם לראובן את חצי ההוצאות של לוחות ההדפסה30. כמו כן פוסק הדברי מלכיאל שהשני חייב לשלם לבעל הרישיון שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ בו.

אם נחזור לנידון דידן, לדעת הנודע ביהודה הכלל של “כופין על מידת סדום” אינו מתיר לכתחילה לאדם להיכנס לרשותו או לרשתו של אדם אחר. ואולם לדעת הדברי מלאכיאל מותר לעלות על רשתו של אחר, חוץ ממקרה של הפסד פוטנציאלי לבעל הרשת.

אם כנים דברינו, עלינו לברר בדעת הדברי מלכיאל אם ישנו הפסד במקרה זה:

  • הפסד לחברת הספָּק – האם האדם היה מוכן לשלם בעבור שירות אינטרנט אילולי הימצאותו של ה”ראדור”? אם התשובה חיובית, אזי אין אדם זה יכול בקלות להפעיל את הכלל של “זה נהנה וזה לא חסר”, שהרי חברת הספק מפסידים לקוח! ואולם, אפשר לחלק בין התחברות אקראית (שבה קשה לומר שישנו הפסד לחברות הספק) לבין שכן המתחבר תדיר31.
  • הפסד לבעל הרשת – רוב ההסכמים עם חברות האינטרנט מבוססים על מהירות ההתחברות לאינטרנט. אין ספק שככל שיותר מחשבים מחוברים למכשיר אלחוטי, כך מהירות ההתחברות איטית יותר32. מכאן שאף שבעל הרשת משלם בעבור מהירות X, הוא מקבל מהירות של פחות מ-X. אין ספק שבעל הרשת אכן מפסיד במקרה זה (בהנחה שישנם מספיק מחשבים המאיטים את מחשבו). אפשר להוסיף על כך שאם מחשב זר עולה על רשתו של אחר, ואותו מחשב “נגוע” בווירוסים, “מרעין בישין” אלו יכולים לחדור לכל המחשבים האחרים של על גבי אותה רשת.

לסיכום – מצד “זה נהנה וזה לא חסר”, הנודע ביהודה לא יתיר חדירה שכזו לרשת של אחר, לעומת הדברי מלכיאל המתיר התחברות כל עוד אין הפסד, דבר שאינו ברור כלל ועיקר.

סיכום למעשה

שימוש ברשת של אחר כרוכה בכמה אתגרים הלכתיים:

  1. שימוש ללא רשות – אע”פ ששימוש ללא רשות הופך את המשתמש ל”גזלן”, כל עוד אין המשתמש “מזיק” ע”י שימושו, הרמב”ן היה מתיר לגמרי. ייתכן שהריטב”א אוסר כל שימוש ללא רשות מפורשת, לעומת פירוש אחר בדבריו שסבר ששימוש ללא אפשרות לנזק מותרת. על כן נראה שמצד זה, לרוב הדעות שימוש ללא רשות ברשת של אחר מותרת.
  2. הקפדה של בעל הרשת – על פי פסקו של השו”ע ע”פ הירושלמי, נראה שאין כל אפשרות להשתמש ברשתו של אחר. אך ע”פ חידושנו בדבריו, נראה שאיסורו מוגבל רק ללקיחת דבר מה שלא יחזור לבעליו, בעוד כאן מדובר כאן במקרה שבו הוא אינו לוקח דבר אלא “משתמש” בקרניים אלחוטיות. ובכל זאת הקפדה של בעל הרשת תיקבע ע”פ מהירות הגלישה הנדרשת לבעל הרשת, בכמות הגלישה (אקראית או קבועה ע”פ דברי הב”ח) וכן באפשרות לבקש רשות מפורשת מבעל הרשת (ע”פ הפמ”ג).
  3. “זה נהנה וזה לא חסר” – הצענו שכלל זה שייך במקרה דידן, שהרי אין כל דרך פוטנציאלית “להרוויח” מרשת קיימת (שכן לא שוכרים רשת), אלא אם כן פוסקים כדעת הריבצ”א והנודע ביהודה שאפשר למנוע כניסות עתידיות אך לא קיימות. ואולם, גם לדברי מלכיאל יש לדון אם הדבר יוּתר כאשר אדם היה מוכן לשלם בעבור שירות אינטרנט במקרה והרשת לא תהיה קיימת והדבר לא מאט בצורה ברורה את מהירות הגלישה.

סוף דבר – מותר להיכנס לרשתו של אחר בצורה אקראית. ואולם שימוש קבוע יהיה תלוי ברשות מפורשת ובהסכם על תנאים לשימוש עם בעל הרשת (כגון: לא לעלות על אתרים הדורשים מהירות יתר, תוכנית אנטי וירוס שתספק את דעתו של בעל הרשת וכדו’) כדי שלא ייגרם הפסד.

הערות שוליים

  1. תחילתו של מאמר זה בשאלה שנשאלתי (כשכיהנתי כרב בשליחות בקנדה) ע”י סטודנטים יהודים שרצו לגלוש ברשתם של אחרים. מקורות היסוד של מאמר זה נלקחו מדף מקורות שיצא מטעם “המרכז לעתיד יהודי” של ישיבה יונברסיטה לקראת חג השבועות תשס”ז: http://www.yutorah.org/_shiurim/Shavuot%2DTo%2DGo%205767%20post%20v2%2Epdf. אני מודה גם כן לר’ שמואל שמעוני אשר הואיל לעבור על המאמר ולהעיר בו את הערותיו והארותיו.
  2. כגון הזמן העובר בין פרשת בראשית לפרשת נח או בין פרשת שלח/קרח לבין חלקו השני של פרשת חקת (משנה ב’ במדבר עד השנה הארבעים כאשר שלושים ושמונה שנים עוברות בתווך).
  3. כגון שימוש במחשב בשבת (עיין שו”ת במראה הבזק ח”ה סי’ לז רשימה של האיסורים הפוטנציאלים, ושל הפוסקים העיקריים שעסקו בנושא זה), השארת אתר מסחרי פתוח בשבת (עיין ברשימת המקורות של הרב לרי רוטרקס ב: http://www.yutorah.org/_shiurim/Internet%2C%20Online%20Auctions%20on%20Shabbos%2Epdf) ועוד.
  4.     כגון “גלישה” נכונה וזהירות מפני איסור “ולא תתורו וגו'”, ומאידך ההזדמנות להפיץ דברי תורה ושיעורים דיגיטאליים כדי להגדיל תורה ולהאדירה דווקא דרך כלי זה.
  5. כגון הנושא (הרחב) של זכויות יוצרים כפי שבא לידי ביטוי באינטרנט.
  6. אם הקבצים מכוונים לSHARING/שיתוף עם אחרים. מכיוון שאין זה ה”ברירת מחדל” של קבצים רגילים, נניח שבעיה זו, כשלעצמה, אינה קיימת, מה גם שמכוח חרם דרבנו גרשם דבר זה אסור.
  7. לעוד מידע טכני, עיין http://computer.howstuffworks.com/router.htm.
  8. כותב מאמר זה קנה מחשב נייד חדש בשנה שעברה ללא בקיאות יתר בנושא. בכל החברות שבהן בדקתי מחירים, מסתבר שכיום כמעט בכל מחשב חדש מחובר אוטומטית כרטיס רשת הנותן לך אפשרות להתחבר לרשת העובדת בקרבת מקום.
  9. כמובן, דבר זה יהיה תלוי בתנאים של חברת הספק: בעוד יש חברות שאינן מגבילות את כמות המחשבים המתחברים לשירותם, הרי לחברות אחרות ישנן הגבלות בנושא זה כגון תשלום בעבור כל מחשב נוסף המתחבר.
  10. סימוכין לדבריו יש להביא מגמרא מפורשת (ב”מ ל, א) המסבירה מדוע יש היתרי שימוש שונים במציאות שונות שאדם מוצא (המשנה שציטטנו לעיל): “תנו רבנן: המוצא כלי עץ – משתמש בהן בשביל שלא ירקבו, כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור, מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן. מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך, אבל לא בקשה, מפני שמפחיתן…”. אכן, הגמרא מסבירה את היתרי השימוש השונים כפונקציה של קלקול היכול להיגרם כתוצאה משימוש.
  11. הגמרא עוסקת בשימוש באבדה, ומשווה זאת לשימוש בחפץ הניתן לאדם לפיקדון. ראוי לציין שה”מחנה אפרים” (הל’ גזלה סי’ כ) הבין שהתוספות חולקים על דעת הרמב”ן, והוא מבאר את הדעות. לא הבנתי את יסוד דבריו שהרי, לענ”ד הקטן, דברי התוס’ דומים מאוד לדברי הרמב”ן.
  12. אמנם נראה בהמשך שמחשבים רבים העולים על רשת אחת (שאינה מיועדת לכל כך הרבה מחשבים) יכולה להאט את מהירות הגלישה. בכל זאת נראה לי שעל פי הגדרתם של ראשונים אלו “נזק” פירושו “תישבר או יארע בה נזק”, דהיינו נזק קבוע (עד לתיקונו) ולא דבר חולף. במקרה שלנו כעת הגלישה איטית, אך ברגע שהאדם יתנתק מהרשת הגלישה תחזור למהירות הקבועה. מה גם שהרמב”ן מגדיר אי נזק כמצב שבו “אי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו”, וכאן אפילו לא נוגעים במכשיר ה”ראדור”.
  13. סימוכין לדבריו אפשר למצוא במשנה בב”מ (פ”ג מ”ט) העוסקת בשומר שטלטל את החפץ השמור ממקום למקום והוא נשבר. הגמרא שם (מא, א) מביאה שזו מחלוקת בין ר’ ישמעאל לר’ עקיבא: בעוד ר’ ישמעל פוטר את השומר במקרה שבו אדם הזיז את החפץ ממקום למקום (בנסיבות מסוימות שלא ניכנס אליהן כרגע), הרי שר’ עקיבא סבור שכל שימוש בחפץ, ואפילו הזזתו ממקום למקום, דורש את רשות הבעלים! ודוק’ שהרי קיימא לן כר’ עקיבא.
  14. וכן פסק במפורש המהר”ם מרוטנברג (שו”ת מהר”ם מרוטנברג [דפוס פראג] ח”ד סי’ תשכג) אשר כותב נחרצות ששואל שלא מדעת נקרא גזלן.
  15. כן נראה הבנת ה”מחנה אפרים” שהביא את דעתו וסיים באומרו “ויש לדחות כ”ז וק”ל” – עיין בדבריו הלכות גזלה סי’ כ.
  16. כן היא הצעתו של כותב דף המקורות (שיצא מטעם “המרכז לעתיד יהודי”) שצוין בתחילת המאמר (http://www.yutorah.org/_shiurim/Shavuot%2DTo%2DGo%205767%20post%20v2%2Epdf). אף שכותב דף המקורות ציין שזו דעתו של ה”מחנה אפרים”, לענ”ד אין הצעה שכזו בדבריו, אלא אדרבה – בעל המחנה אפרים מצטט את דעת הריטב”א הנ”ל, ובעקבותיו כותב; “ויש לדחות כ”ז וק”ל”.
  17. יש לדון אם היתרו של הריטב”א שלפיו נוח לו לבעל הדבר שישתמשו בחפציו לדבר מצוה יחול על גלישה באינטרנט לשם לימוד תורה, מתן צדקה למטרות שונות ועוד. מחד – אין ספק שזה שימוש לדבר מצוה. מאידך – אולי ניתן לחלק בין חפץ שכל מהותו הוא לדבר מצוה (כגון טלית שימושינו בה כיום אינו אלא לשם מצוה, דוגמתו של הריטב”א) לבין גלישה באינטרנט היכולה לשמש הן לדברי מצוה והן לדברים אחרים, וילע”ע.
  18. לדוגמא, כותב מאמר זה היה בשליחות בארבע השנים האחרונות, ואירח בביתו בחו”ל אורחים יהודים רבים שעברו במקום. כדי לתת להם אירוח נעים ונוח, בכוונה לא שמתי סיסמה בעבור מכשיר ה”ראדור” בביתי, מכיוון שרציתי לתת לכל אורח בעל כרטיס רשת אלחוטית לגלוש ללא כל הגבלה, ומאידך לא רציתי “לוותר” על סיסמתי מכיוון שאותה סיסמה שימשה גם לדברים אחרים כגון גישה לחשבון הבנק ועוד. על כן במקרה זה היעדר סיסמה אינה אינדיקציה ברורה ש”נוח לו” לבעל הרשת שאחרים ישתמשו ברשתו.
  19. הל’ אישות ה, ח. לא מובא בנושאי כליו של הרמב”ם מקור לדין זה, וכדברי הנודע ביהודה (מהדו”ק סי’ נט): “והנה גוף דין זה שהמציא הרמב”ם לחדש שבדבר שאין בעה”ב מקפיד הוי ספק קידושין חידוש הוא ולא זכיתי לבוא על מקורו מאין המציא חידוש זה וכל נושאי כליו לא הראו לנו את מוצאו ואלמלי לא נאמר בדברי הרמב”ם שאחריו אין להרהר…”.
  20. רש”י על אתר ד”ה ופטורין מן המעשר: “דהפקר פטור מן המעשר”. ועיין נוב”י (שם) שהתקשה להבין איך יכול להיות הפקר ללא מעשה הפקרה מעשית, אך בסופו של דבר מסכים שהיתר שימוש ולקיחת דבר מה שאין בני אדם מקפידים בו הוא משום הפקר, ולכן אין בכך איסור גזל.
  21. אף שישנה אפשרות לראות את כל המחשבים השונים הנמצאים על רשת אחת (ע”י כניסה ל”מיקומי ברשת”), הרי בשימוש רגיל במחשב אין אדם חייב להיכנס לשם, מה גם שאין לו סיבה לעשות זאת.
  22. דבר הטעון בירור יסודי כאשר עוסקים בפרמטרים של “קניין רוחני” או “זכויות יוצרים“, ואכמ”ל.
  23. אולי מכאן באה האמרה המשפטית הידועה: “Possession is nine-tenths of the law” – הימצאותו של אדם בשטח מסוים היא כבר הוכחה של 9/10 מהחוק.
  24. הריבצ”א ממשיך להסביר, ע”פ גישתו, שהגמרא בכל זאת חייבה את “בר מצרא” להציע את השדה לבעל השדה הסמוך בגלל תקנה מיוחדת, או בלשונו: ” אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין…”.
  25. ראוי לציין שישנן רשתות במקומות ציבוריים (כגון בשדות תעופה) שבהן אכן הרשת מסודרת כך שכדי ליהנות ממנה, חובה לשלם בעבור שעות גלישה (ע”י מתן מספר כרטיס אשראי). דבר זה לא מצוי כל כך וגם לא שווה במקרה של רשת פרטית.
  26. חילוקו של הריצב”א.
  27. חילוקו של י”מ במרדכי.
  28. שוב חילוקו של הי”מ במרדכי. {לא נכון. זה דינא דגמ’ כיוון שהמקרה הזה נחשב זה לא נהנה וזה חסר בחצר דקיימא לאגרא!}
  29. אחת מהן היא שמכיוון שראובן הוציא הוצאות, אזי לכולי עלמא לא שייך “זה נהנה וזה לא חסר”, שהרי ראובן כן חסר כי שילם בעבור הכנת הפלטות (עיי”ש “ולא מיבעיא… ממש לא שייך כופין על מדת סדום”), וכן יש פה חיסרון בכך שלפני ההדפסה השנייה היה סיכוי שמי שרוצה ש”ס (אפילו ללא פירושו של ראובן) היה קונה את ההדפסה הראשונה כי יש בה רש”י ותוס’, מה שאין כן כעת יש הדפסה ללא פירושו (עיי”ש “והרי גם כאן… לפי חלקו מסידור האותיות”), מה גם שלדעתו דברי המרדכי הם דעת מיעוט (עיי”ש “ואמנם מדברי המרדכי… אבל לדעת הרא”ש פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום”).
  30. נראה שמקרה שבו אדם קנה במיוחד כרטיס רשת אלחוטית עקב הימצאותו של “ראדור” של אחר בבניינו הוא מקביל למקרה זה. ואולם, כאמור, רוב המחשבים כיום באים עם כרטיס רשת מובנה בתוכם זה מכבר ואין הנידון דומה.
  31. אף שישנה דרך להתחברות גם לעוברים ושבים דרך חברות הפלאפון, זה נראה כפתרון לאנשים המרבים לנסוע מחוץ לביתם, מה שאין כן לאדם הנמצא בדרך כלל במקום אחד בלבד. בהתחשב במחיר היקרני של הסכם כזה, לא נראה שהוא יכול להיקרא הפסד לחברות השונות שהרי הוא אינו “שווה לכל נפש” כלל.
  32. להרחבה בנושא זה, עיין במאמר הבא: https://www.quora.com/Does-WiFi-slow-down-because-too-many-people-are-connected-to-it .