שלום וברכה,
ראשית יישר כוח על העובדה שאתן דנות בשאלות המוסריות האלה. כך ראוי שיהיה, ואסור לנו להיות אדישים לשום תופעה שמתרחשת במלחמה. לא זו בלבד, אלא שטוב שיש ביניכן דעות שונות כדי שכל אחת תוכל לברר את העמדה שלה מתוך ליבון, ואני מקווה כי תמצאו את הדרך לגבש אותה. כפי שכתבת, גם אני לא מכיר את המציאות, ומה שאני כותב הוא רק את היסודות העקרוניים בלבד.
תשובתי מורכבת משני חלקים:
החלק הראשון: אינני מכיר שום סיבה שבעולם להעדיף חיי תינוקות ברצועת עזה שקיבלה על עצמה את שלטון החמאס על פני חיי חיילי צה"ל; איני מבין איזו זכות יכולה להיות למפקד לסכן את חיי חייליו כדי שלא לפגוע בילדים; איני מכיר סיבה כי ארגוני טרור שבונים בכוונה את המחנות שלהם בלב אוכלוסייה אזרחית יהיו מוגנים מפני התקפות בשל הרצון שלא לפגוע במי שאינו במעגל הלחימה. המחיר הוא אמנם איום ונורא, אולם לעולם חייך קודמין לחיי חברך, וקל וחומר לחיי אויבך. ולכן ככל שאנו עוסקים במחויבות המעשית של מפקדים וחיילים – הם מחויבים קודם כל לעצמם ולמדינת ישראל. כמובן שהדבר אינו מתיר לירות סתם על מי שאינו במעגל הלחימה, ואינו מתיר פעולות הרג שיטתיות.
הרובד השני הוא הרובד הכללי: האם מוטלת חובה להכניס למערכת השיקולים גם את הרצון להמעיט בשפיכות דמו של האויב ? האם הממשלה חייבת לחפש דרך שבה היא מורה לדרג הצבאי על פעילויות מסוג פוגעני פחות במי שאינו במעגל הלחימה ? האם במצבים שבהם אין מדובר ב"משחק (זה ביטוי לא מתאים כאן) סכום אפס", אלא שאפשר להיזהר יותר – חובה לעשות כן ? האם היות כל האדם ברוא בצלם א-לוהים, שזה יסוד האיסור של שפיכות דמים, מחייב אותנו לבחון את כל הדרכים האפשרויות כדי להימנע מכך ?
כאן תשובתי היא שבוודאי שכן, וזאת משלוש סיבות שבהן אני עוסק שנים רבות.
ראשונה בהן היא החובה להישמר מכל דבר רע במלחמה. לעצמנו אני דואג – לא להם. רמב"ן כתב על הפסוק הזה "…הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב", והתורה מזהירה שלא להתעלם מהתהום הזו שאנחנו נופלים לתוכה בעת מלחמה. הרמב"ן לא היה פציפיסט, ומצוות כיבוש ארץ ישראל יונקת ממשנתו, ואף על פי כן הוא למד מהתורה עצמה את הזהירות הגדולה שחייבים לנהוג גם בעת מלחמה. מלחמה היא דבר נורא, ושפיכות דמים מעוררת חלחלה. היא משחיתה את הנפש. כשאין ברירה וחובה לעשות כך – זה מה שצריך לעשות, וכאמור חייך קודמים לחיי חברך, ועל אחת כמה וכמה אויבך. אולם בשל הנזק הגדול לנו מכוחה של מלחמה – חובה לחפש כל דרך כללית כדי לצמצמה ככל הניתן.
שניה בהן, אף היא נעוצה במשנת הרמב"ן, הוא החתירה למניעת הרג המוני, שיש לה שני נימוקים: עקרוני וטקטי. דווקא אנחנו, שכל כך מבססים את דרכנו על מצוות ישוב ארץ ישראל הכתובה בתוספת למצוות עשה של רמב"ן, חייבים להקפיד על המצווה הבאה ברשימה המופיעה בדבריו:"…מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו". שימו לב שהרמב"ן כותב שהתורה מצווה במצווה של ממש לא להקיף את האויב מארבעה צדדים, גם כדי "להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו" וגם כדי שלא לגרום להם להילחם עוד ועוד נגדנו.
חשוב להדגיש כי רמב"ן כותב זאת על מלחמת רשות ולא על מלחמת מצווה, ואפשר לטעון כי זה לא תקף במלחמה שלנו בעזה. אולם הסתייגות זו לא כתובה בדברי רמב"ם, המביא אף הוא את הדברים להלכה לא זו בלבד, אלא שנראה שהגדרת "מלחמת מצווה" בדברי הרמב"ן קשורה להשמדת עמי כנען, ולא למלחמות שאנו נלחמים היום, שהן מלחמות מצווה, אך לא מלחמות השמדה, ואם כך גם לפי שיטתו היא מחייבת אותנו היום – לחפש כל דרך שתצליח למנוע הרג המוני, כחלק מהמדיניות הכללית שלנו.
שלישית בהן היא מצוות קידוש השם. חילול השם נורא מתרחש היום בעולם. אמנם, צריך להסתייג ולומר שבחלקו הגדול הוא נובע מבורות, בחלקו האחר הוא נובע מאנטישמיות, ויש עוד סיבות לכך, אולם אסור לנו להתעלם מאמונתנו העמוקה שאנו נושאים את שם ה' בעולם, ושכיום שמה של מדינת ישראל ושל אלוהי ישראל מתחלל מאוד בעולם כולו, כששיקולים רחבים כאלה אינם חלק ממהלך המלחמה. מצווה זו מחייבת אותנו גם כאשר היא מסוכנת, ויש סיפור מטלטל מאוד בתנ"ך ובגמרא על דוד המלך כלפי צאצאי שאול, שמבואר בגמרא במסכת יבמות עט ע"א: צאצאי שאול נמסרים להריגה בידי הגבעונים בגלל חילול ה'.
אני מקווה שהתשובה אינה כתובה ברמה גבוהה מידי, ואם תרצו להמשיך לדון בהן – אשמח מאוד.
ה' ישמור את צאת הלוחמים ובואם מעתה ועד עולם, ישיב את החטופים לעמם ולביתם, ויעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- מוסר מלחמה מודרני מול מוסר המלחמה של התורה
- מסירת מידע על חייל שנפל במלחמה – מי יחליט למי?
- מימון הוצאות צבאיות ואזרחיות בעקבות מלחמה
- הצלת יחיד ורבים בכלל ובמלחמה בפרט
