שלום וברכה
ראשית, אני מאחל כמובן אורך ימים ושמחה, ובריאות של גוף ונפש כאחד.
השאלה עדינה, מורכבת ומסובכת: רוב מוחלט של הפוסקים התירו אוטופסיה כאשר מדובר בצורך בידע מיידי כדי להתמודד עם מחלה מסוימת המוטלת לפנינו, וכמעט כולם אסרו תרומת גוף למדע לצורכי מחקר 'טהור', אף שאפשר שיהיו לו תוצאות קליניות. האיסור נובע מחובות רבות שיש לנו כלפי המת: חובת קבורה, איסור ניוול, איסור הנאה מהמת, איסור הלנת המת וכדו'.
השאלה היא היכן עובר קו הגבול, וזה כמובן תלוי בסיבות למצבים בהם מותר: יש שטענו שההיתר מבוסס על דיני פיקוח נפש, ודינים אלה מתירים אוטופסיה גם כשלא מדובר במצב קיצוני של פיקוח נפש מיידי, אלא למחקר בתופעה נפוצה; יש שטענו שכלל אין איסור ניוול כאשר מדובר ביעד חיוני, והוא אסור רק כשהדברים נעשים שלא לצורך; וכמובן יש הרבה עמדות ביניים.
אני נוטה לעמדה היוצאת מנקודת המוצא כי קיים איסור שלא להציב את הגבול כאשר מצטרפים מרכיבים שונים:
א. יש צורך חיוני במחקר, ומדובר בתופעה הפוגעת בחייהם של בני אדם, או פגיעה חמורה באיכות חייהם.
ב. מדובר במחקר שיש ציפייה להשפעה ישירה, ולא ב Fishing.
ג. אין דרך סבירה אחרת לעשיית המחקר.
ד. הצעדים הקודמים – מחקר על תאים, בעלי חיים וכדו', כבר נעשו.
ה. ישנה התחייבות בלתי מתפשרת להביא את כל חלקי הגופה האחרים לקבורה מיידית, ואת מה שנותר מהדגימות שנלקחו מהאבר הנחקר לאחר שאין צורך יותר בהם.
ו. ישנה הסכמה מתועדת של האדם.
האם זה המצב במה שהתבקשת להסכים לו? אם אכן הדברים עומדים בכל הקריטריונים האלה – במצב מיוחד זה נראה לי שנכון יהיה לעשות כך, אולם את צריכה לוודא שכך אמנם הם פני הדברים.
אדגיש כי עמדה זו מבוססת על עמדות הלכתיות המתירות את הדבר בתנאים האלה, ובעיקר לאור משנתו של הרב גורן זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל, שהיו הרבנים הראשיים לישראל. צריך לשים לב לשני צדדיה של עמדה זו – ההיתר העקרוני והתנאים האוסרניים, ואין צד אחד קיים בלי השני. יש עמדות הרבה יותר מחמירות, אולם אני מתקשה להבין כיצד אפשר לנקוט בהם, ומצד שני להשתמש בכל הישגי הרפואה בישראל.
כל טוב,
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
*תשובה זו היא תשובה קצרה וממוקדת. אנו ב״צהר לאתיקה״ נכתוב נייר עמדה הלכתי ארוך ומפורט, שיבאר ביתר פירוט את מקורותיה.
לקריאה נוספת:
