שלום וברכה
כואב לי לקרוא את מה שעובר על אביך. אדם שמאבד את מאור עיניו סובל מאוד מאוד, וקיים רצון עז לעודדו, לשמחו ולמצוא את המיטב שניתן גם במצב הזה.
נקודת המוצא שלי לשאלה זו היא שהתפילה אינה רק חובה, שממילא השאלה היא האם אפשר לפטור עצמנו ממנה במצבים מסוימים. דברי הרמב"ן, "… אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממידות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קוראינו אליו" (השגות לספר המצוות), אף הם חלק מהדיון. לא יהיה זה נכון להוציא את אביך מהזכות הגדולה של היות חלק מהתפילה, גם כדי שלא יאבד את הזכות הזו, וגם כדי שלא ימצא את עצמו יותר ויותר מתרחק מחברת בני אדם.
ביום חול, הדבר הנכון ביותר הוא כמובן להקליט את התפילה, לשמוע אותה חלק באוזן, ויש אפשרות אפוא להיות חלק ממנה. אם הדבר מלאה מאוד – אפשר לקצר, בהרבה, הן את פסוקי דזמרא, והן את מה שלאחר תפילת עמידה.
פיתרון זה אינו ישים בנתיים לשבת ומועד (בדיוק היום התכתבנו בינינו בהנהלת צהר על כך שמיזם שניסינו להתמודד עימו עם שאלה זו בשבתות ובחגים "נתקע" (גם בגלל פטירת הרב ישראל רוזן זצ"ל, ושדווקא בחול המועד שכולם בשמחה צריך לשוב ולעסוק בו). הדבר הנכון לעשותו, בנתיים, הוא גם כאן – לצאת ידי חובה ולזכות בתפילה, גם בתפילת עמידה, על ידי קיצורה, כדי לפחות לצאת ידי חובת הדאורייתא. לדוגמה – לומר רק פסוק אחד של שבת ("ויכולו השמים והארץ") ואת הברכה, וכן על זה הדרך גם בתפילת מוסף וכדו'. זוהי דרך שיש בה התקשרות יותר גדולה לתפילה, ובד בבד מניעת התסכול הגדול שעובר עליו.
יש טעם גדול בתפילה זו. גם מצידה ההלכתי, קרוב ככל שניתן לתקנת חכמים, ובד בבד ללא תסכול; גם ברמת היחס שלו אל עצמו ושל הסובבים אותו אליו; ונראה לי שזו הדרך היותר נכונה ללכת בה.
אם יש צורך בעזרה בירידה לפרטים – אשמח.
כל טוב ושמחה גדולה
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
