שלום וברכה
יישר כוח על האחריות ועל הרגישות לשאלה חיונית זו.
הסוגיה היא אכן סבוכה מאוד בשל העובדה שכמו בהרבה דילמות אתיות – על השולחן נמצאים שיקולים שונים ומנוגדים: אין אנו יודעים עד מהי טובת הנפגע – האם להתלונן במקומו ולחשוף אותו לפגיעות ברמות שונות (למן זיהויו ועד לדברים חמורים יותר), או להפך, חשוב כל כך שתהיה הכרה בפגיעה בו; אין אנו יודעים במערכת השיקולים של נפגעים תיאורטיים עתידיים מול טובת הנפגע (בהנחה ששתיקה היא טובתו) – מהי העוצמה של כל אחד מהמקרים האלה, ועל כן צד זה גובר או צד אחר; ועוד.
אדגיש כי התשובה שלי היא תשובה מוסרית/הלכתית, ואילו לייעוץ משפטי או פיקודי צריך לפנות למקור אחר. אולם אני בספק אם אלה הוראות הצבא, וגם מבחינה שטחית (אני מדגיש היא שטחית) ההוראה של "אסור לטפל" נאמרה כלפי הדרג הפיקודי, אך לא כלפי נציגי היוהל"ם או מהו"ת. לכן, הדבר הראשון שאני מציע הוא לברר מהם בדיוק ההוראות של הצבא. כאמור – התשובה שלי אינה כפופה להוראות הצבא.
יש כמובן להבחין כיצד המידע הגיע אליך? אם הגיע אליך מידע דרך המתלונן, אולם הוא 'השביע' אותך שלא לספר – רק במצבים קיצוניים מאוד מאוד מותר לך למעול בהבטחה זו. המידע הזה הוא שלו, הוא יכול היה לא לשתף אותך, הוא הפקיד אותו בידיך, וחובת הסודיות היא קרובה להיות מוחלטת. רק במצבים מובהקים של סכנה קרובה לוודאית אפשר לחרוג מכך, אולם אלו מצבים נדירים.
לעומת זאת, אם המידע עליו לא הגיע אליו דרכו, כאן צריך להפעיל שיקול דעת, של טובת הפרסום כנגד הפסדה, והישגי העברת התלונה כנגד הפגיעה באדם הנפגע. בוודאי שהחובה שלנו לטפל בנושא היא גדולה מאוד, ובדיוק כפי שכתבת – חשש לכך שהפוגע יפגע שנית. ולכן, צריך לבחון את כל המרכיבים: רמת הסיכון, עוצמת הפגיעה, הנזק שייגרם למי שפגעו בו, הנזק העלול להיגרם אם יימנע טיפול במקרה הזה וכדו'.
נקודת המוצא הראשונית היא טובת הנפגע. הנפגע הוא החלק הוודאי בסיפור, בעוד שנפגעים עתידיים הם תיאורטיים, ולא ברור כלל שיתרחש. על כן, צריך קודם כל לפעול לטובתו. הדרך הטובה ביותר היא להעניק לו את כל הגיבוי ואת כל העזרה והתמיכה – לדווח על כך, להתלונן ולהוביל את המאבק. הוא ראוי להכרה גם על כך שהמעשה נעשה, גם על כך שהוא חמור, וגם על כך שלא הוא אחראי לכך אלא הפוגע. אולם, אם הוא מתנגד לכך בכל תוקף, נקודת המוצא (שאינה בהכרח נקודת הסיום, וראה להלן), שעושים כרצונו. אם לא עושים כך – אפשר שאנחנו הופכים להיות חלק מהאלימות המופנית נגדו, למרות רצוננו החיובי, בשל העובדה שאנו כופים עליו דבר מה שהוא אינו רוצה בו. מעבר לכך, אפשר שייגרם לו נזק עצום – בין ממשי ובין נפשי. צריך גם לזכור כי פעמים רבות הנזק הגדול ביותר יהיה כאשר זה שהתלוננו עליו לא יטופל בגלל סרובו של הנפגע להתלונן, ושווה בנפשך איזה משקל מוטל עליו בשל כך.
אולם, אנחנו לא יכולים לשקוט ולשתוק במצבים כאלה, וצריכים לבחון כל אפשרות להתמודד עם הבעיה הספציפית כאשר אנו מגינים מאוד על הנפגע. על רקע זה צריך לבחון את כל מה שאפשר לעשות למרות זאת. למשל, להתלונן על הפוגע בלי שהנפגע ייחשף (לא תמיד זה אפשרי, וצריך מאוד מאוד להיזהר); פחות מכך – לדווח על כך שזה קורה ביחידה, בלי להצמיד את הדיווח לאדם מסוים, כדי שתהיה התמודדות כללית עם התופעה; לחפש כל דרך כדי שפגיעות כאלה לא יימשכו.
החריג היחיד לכך הוא במצבים בהם מדובר על פגיעה שהיא גם חמורה מאוד, והיא גם סדרתית, וברמה גבוהה מאוד של סיכוי שהיא תתרחש. בדרך כלל אין מצבים שאנו יודעים עליהם, אולם אם זה כך – מדובר במצבים חריגים שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת.
כאמור, אני ממליץ לבדוק היטב את פקודות הצבא, כי אני מניח שהן קרובות למה שכתבתי כאן.
כל טוב ושוב יישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
