פרשת היטב את הדילמה.
מחד גיסא, מדובר בברכה עם מסורת ארוכה מאוד, המבטאת עמדה של העדפה להיות חלק מעולם המצוות המעשי על פני פטור ממנו. ונשים המברכות שעשני כרצונו לא רק כהשלמה, אלא (לאור ביאורו של הרב קוק זצ"ל) כדרך אמונית אחרת: מקבלת. אין ספק שכוונת חז"ל מתקני הברכה לא נועדה להיות פוגענית, ובוודאי שלא זלזול בכבוד אם, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהיא נתפשת כך כיום אצל חלק מאתנו.
מאידך גיסא, אנחנו חיים כיום בתודעת חיים אחרת, בהבנה כי ההבדלים שבין אישה ואישה אינם ניצבים על סולם עדיפות ורצון לברך על המקום הגברי, והכרה עמוקה במקומו של כל אחד ביסודו הוא.
מה אפוא עושים ?
שתי דרכים עומדות בפנינו:
ראשונה – להמשיך ולברך כך מכוחה של המסורת, וסובייקטיבית להעניק לברכה זו משקל כוונתי נמוך יותר, אבל לא לבטלה, מכוח העובדה שיש בה התייחסות מועטה ליתרון שבעולם המצוות הכולל.
שניה- "דובר שקרים לא יכון נגד עיני", ואין הקב"ה מתיר להתפלל דברים שהם שקר בנפשנו, ועל כן לא לומר את הברכה הזו. ברם, אין מקום לתקן תקנה חדשה של אמירת הברכה "שעשני כרצונו" על ידי כולם, שהלוא אין אנו מתקנים ברכות בפני עצמנו.
אני נוהג בראשונה, אבל יכול להבין את ההולך בדרך השניה.
כל טוב, ויישר כוח על הרצון לכוון את עצמנו
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת: