שלום וברכה
אני עוסק בסוגיה זו יום ולילה, וגם למעשה בוועדה האתית של אחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ.
זוהי המדיניות העקרונית העולה מתוך עמדת ההלכה:
1. נקודת המוצא: ההכרעה בשאלה הקצאת טיפול נמרץ (לדוגמה) תיעשה אך ורק משיקולים רפואיים, ולא משיקולי דת, גזע, לאום וכדו'. כמו כן, אין לתת לפרמטר הגיל (צעיר-מבוגר) משקל בהכרעה, למעט בהקשר הקליני הישיר (אופק רפואי).
2. חתירה לאי-צורך בהכרעה: המאמץ העיקרי ייעשה כדי לא להזדקק להכרעה, ויהיה חיפוש מתמיד אחר טיפול חליפי, הפניה למקומות אחרים, טיפול תומך עד להכנסה לטיפול נמרץ וכדו'.
3. הפרמטרים העיקריים: שני פרמטרים עיקריים יהיו אלה שיעצבו את ההחלטה בסדר הזה:
א. האופק הרפואי: ככל שאפשר לדבר על רימיסיה וריפוי, ולא רק על הארכת חיים – הוא יהיה בעדיפות.
ב. הצורך הרפואי: ככל שמצבו של החולה חמור יותר – הוא יהיה בעדיפות.
4. במצב של חוסר יכולת לקבוע סדרי עדיפות וחומרה – יקבע סדר ההגעה.
5. פרטני: שיקול הדעת יהיה 'סביב מיטת החולה', ולא לאור קביעות מסגרות מראש, כמו שיקולים קבוצתיים.
6. מקבלי הההכרעות: בשל העובדה שמדובר בהחלטות שיש להן השפעה ישירה על חולים אחרים (ועל כן עמדת החולה עצמו ובני משפחתו היא רק חלק מהסיפור), ובשל העובדה שמדובר בשעת חרום – ההחלטות תתקבלנה על ידי הצוות הרפואי, אולם הוא ינסה ככל הניתן לשתף את המשפחות.
7. צוות רפואי: צוות רפואי חיוני כדי לטפל בחולים אחרים. יש לו אפוא עדיפות, אולם אף זה כפוף למצב הרפואי שלו ושל החולים האחרים.
8. הוצאה מטיפול נמרץ – תתקבל משיקולים רפואיים, אך אין לסכן חולה אחד כדי להציל חולה אחר ("אין דוחין נפש מפני נפש").
מציע לכם לראות סרטון לא ארוך על הנושא: קדימות בטיפול רפואי – ניתוח מכתבו של ר’ שלמה זלמן אויערבך
כל טוב ושלא נדע
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
