שלום וברכה
השאלה שאת מעלה היא רגישה מאוד, עדינה מאוד, ונוגעת בנושאים מהותיים, למן דיני נפשות ממש ועד קרעים ושסעים חברתיים שקשה מאוד יהיה לקשור אותם. יסודה של השאלה היא בטיעון העקרוני – האם מי שאחראי למחלתו צריך להידחות בסדרי הקדימות הרפואית, ואחריתה היא ביישום עיקרון זה על ה"חרדים".
אני מבקש כבר בפתיחה להזהיר את כולנו מפני קביעת סטיגמות כלליות, התייחסות לחברה מסוימת בהכללה וכדו'. מה ששנוי עלינו – שיתייחסו אלינו בהכללה – אל נעשה לחברינו. גם בעולם החרדי יש גוונים ויש קבוצות ויש יחידים כאלה ויש יחידים כאלה. מעבר לכך, חשיבה קבוצתית תכניס לדיון עוד קבוצות כקבוצות, ורק תעמיק את הפיכת הנושא האתי המוסרי הזה לקרע ושסע חברתי, וכל אחד יטען "למה הם" ויאשים את השני בשנאה וגזענות. לכן, לצורך השאלה, הבה לא נעסוק ב"חרדים" כקבוצה, אלא נתמקד באלה שקוראים בפועל להפר את הוראות משרד הבריאות, ומוליכים אנשים בדרך זו, ואז נוכל למקד את הדיון לא בקבוצה אלא ביחידים.
נתחיל אפוא ברמה העקרונית: אני מציע לך לקרוא את נייר העמדה המפורט על העמדה המוסרית וההלכתית כלפי אחריות המתרפא שמופיע ב"צהר לאתיקה". באתיקה הכללית מקובל שלא מתחשבים בכך כלל וכלל. שלוש סיבות עיקריות לדבר: ראשונה בהן היא הטענה שחולה הוא חולה הוא חולה, ומשעה שאדם נמצא בסכנת חיים לא מתעסקים בשאלה מפני מה הגיע לכך, אלא מתייחסים אליו רק לאור מצבו הרפואי, כולל קדימות בהקצאת משאבים.
שניה בהן היא החשש מפני פגיעה ב'חפים מפשע', כמו שעלול לעלות חס ושלום מההצעה שלך לגבי ה'חרדים', ויש הרבה מאוד מתוכם ששמרו על כל הכללים, או שהסיבה שהם חלו אינה קשורה כלל להפרת הכללים.
שלישית היא הקצאת המשאבים הרבה שתהיה לחקר האשמה וכדו', ובמקום שהרופאים יירפאו הם יתחילו לעסוק בשאלות שאינן קשורות לנושא. רופאים צריכים לעסוק ברפואה. לזה הם הוכשרו, ובכך הם צריכים להתרכז ולהקדיש את מאמציהם, וככל שיצילו יותר אנשים הם ימלאו את תפקידם האמיתי.
עמדתי העקרונית היא אחרת, אם כי לא הפוכה. וזאת משום שהעמדה האתית המקובלת מובילה, לדוגמה, להכרעה כי אם יש מחבל פצוע קשה ונפגע פצוע בינוני – יש לטפל קודם במחבל. אני חולק על עמדה זו מכל וכל, ואשמח אם תראי סרטון מאוד חד על עמדתי. את הרקע העקרוני לעמדתי פרשתי במאמרי "סל התרופות במדינה יהודית", שפורסם בספר "הלכה ציונית", ושם תוכלי לראות את ההנמקות לעמדה זו.
הטענה העקרונית היא טעות, שכן אדם צריך להיות אחראי לתוצאות מעשיו. לא זו בלבד, אלא שכאן לא מדובר רק על חולה שאחראי למחלתו, אלא למי שסיכן ביודעין אנשים אחרים בגלל האידיאולוגיה שלו, ועכשיו הוא מגיע לבית החולים ודוחה אותם מטיפול רפואי בגלל מצבו?! קשה להסכים לעמדה עקרונית זו. לכן, אני חולק מאוד על הסיבה הראשונה שמובאת לעיל, וסובר כי מוסר היהדות והאתיקה הראויה כן מטילים אחריות על הפוגע. מעמדו של הפוגע נחות ביחס למעמדו של הנפגע.
אולם, שני הנימוקים האחרים הם כבדי משקל במישור המעשי. כניסה לדיונים על אחריות ועל אשמה היא תהליך שיפוטי, שצריך לשמוע את הטיעונים, וטיעוני הנגד, וחקירות וכדו' – וכל זה על חשבון טיפול רפואי?! לא זו בלבד, אלא שבאמת קיימת סכנה של הכללה, כפי שנמצאת אפילו בדברייך. ולכן צריך מאוד להיזהר מכך. את צודקת שאפשר, כפי שציינתי, שאם מדובר במי שמסית אנשים לא לשמור את הוראות משרד הבריאות, ומכוח זה הוא עצמו חלה ועכשיו זקוק לטיפול – יש מקום להתחשב בשיקול האחריות שלו למצב. זה היה יכול להיעשות לא על ידי הרופאים, אלא על ידי שיפוט חיצוני, ואז אפשר שחלק מההתנגדות לכך תרד. אולם גם אז אני מתקשה לראות את עצמי כרופא מתנהג אליו במידת הדין, למרות שזה באמת מגיע לו, ולמרות שאני יודע בשכל שמישהו אחר נפגע מעמדה זו.
ובכל זאת, ההשלכה המעשית של השאלה שלך היא שצריך לפנות מכוח טיעון זה אל מצפונם של המפרים את הוראות משרד הבריאות, ואם ענייני הלכה חשובים בעיניהם – אל מצוות התורה. צריך להפנות את תשומת לבם לעובדה שברמה העקרונית אכן הם ראויים להידחק אחורה, שהם מסכנים אנשים אחרים, שהם עוברים על היסודות המהותיים ביותר בהלכה בתחום דיני נפשות, ושהם עושים דבר מה שלא יהיה אפשר לכפר ולהתנצל עליו, כשהוא חס ושלום יגרום לשפיכות דמים של אחרים. העמדה הזו צריכה להיאמר בכל מקום ועל ידי כל איש מוסר, ואני מאמין ביכולתה לחולל דברים טובים בלבם של המפרים את ההוראות, ועוד יותר – הקוראים לכך!
ואז אפשר, שדווקא השאלה החשובה שלך תחולל שינוי, לא מכוח החלטה לא לטפל, אלא מכוחה של אמירה שכך היה ראוי שיהיה, והעובדה שאין אנו נוהגים כך בגלל שאין אנו מסוגלים ללכת רק לאור שורת הדין, אע"פ שאפשר שאחרים נפגעים מכך, נזקפת לחובתם הנוראה. ואז אולי תהיה עוד דחיפה למצפונם האישי ולמחויבות ההלכתית שלהם.
כל טוב ובכאב גדול.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
