שלום וברכה
מטבע הדברים, אני לא מכיר את כל השיקולים של אי-פרסום, כגון הבעיות הטכניות, סכנת פרסומי הטעות, האפשרות שזה ייהפך לנשק (פייק-בידוד על אנשים) ועוד. אתייחס רק להיבט המוסרי, האתי וההלכתי:
באופן עקרוני, מותר לפרסם את השמות, ואולי אפילו חובה לעשות כך. התורה מצווה ״לא תעמוד על דם רעך״, ואנו חייבים לדאוג שלא נסתכן.
כמובן, שההלכה תובעת שהדבר ייעשה בדירוג, בדיוק כפי שכתב החפץ חיים לגבי לשון הרע לצורך. ראשית, צריך לדעת בבירור שאותו אדם אכן חייב בבידוד, ואכן מפר אותו; שנית, צריך לנסות לשכנע אותו לא לעשות כך; ורק לאחר מכן לפרסם.
זכות האדם לפרטיות היא אכן גדולה מאוד, אולם כשהיא מתנגדת עם בריאות הציבור ועם האחריות הגדולה לכך – היא נדחית מפני החובה הציבורית.
בקיצור נמרץ תוכל לראות כאן.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
