שלום וברכה
יישר כוח על הרצון לנהוג לאור ההלכה, ולאור האנושיות הפשוטה והנעימה הראויה בין בני אדם. אני כותב את העקרונות, ויכול להיות שאחליט לכתוב מאמר מסודר יותר עם המקורות, ההוכחות והראיות לדברים.
הגדרות מדויקות מאוד לשאלה הקשה שלכם קשה מאוד למצוא, בשל העובדה שיש כאן גם התנגשות בין צרכים שונות ונוהג שונה, וגם עניינים הלכתיים לא חתוכים עד תומם.
נקודת המוצא הראשונית, כמו בהרבה עניינים אחרים של דיני לשון (לשון הרע וכדו׳), היא תום הלב, או ״לשם שמיים״. תנאי זו התמלא במקרה הזה, וכפי שכתבת – הדבר נעשה בתום לב.
לא זו בלבד, אלא שגם אורח ההתנהגות הרגיל והסביר הצפוי הוא שתמונות משפחתיות מופצות בקבוצה המשפחתית, ועל כן מותר למפיץ לצאת מנקודת הנחה שמעשהו יהיה רצוי, אלא אם כן אכן מדובר בדבר מה מביך נגלה לעיין, שאז אסור לו לעשות זאת ללא הסכמה. כאשר מתברר שהדברים לא נעשו בתום לב, או שנוהג העולם הוא להסתיר מודעות אלה – הדבר מחייב את בקשת הסליחה. לגבי פיצוי – לאמיתו של דבר, יסוד ההלכה הוא שכלל אין פיצוי על הלבנת פנים או העלבה (״ביישו בדברים – פטור). במשך השנים קבעו קהילות מנגנונים שונים של פיצוי, אולם נראה כי לא יהיה זה נכון בתוך הקבוצות המשפחתיות להיכנס למנגנונים של פיצוי. כאשר מתברר שהדברים לא נעשו בתום לב, וגם שאלה דברים שדרך הארץ הרגילה היא להפיץ אותם – אין מקום להתווכח בשאלה האם הנפגע רגיש או לא. זה מפריע לו, ולכן מצד דרך הארץ הפשוטה נכון יהיה לומר לו שהדברים נעשו בתום לב, ללא כוונת פגיעה, בהנחה שאף אחד לא ייפגע, וכדו׳. אין מקום לתביעת פיצוי, וגם לא לבקשת סליחה במובן המלא של המילה, כי שני התנאים התקיימו כאן.
לגבי ההמשך – כאן כמובן השאלה סבוכה יותר. כאן נקודת המוצא היא שאין להפיץ, כי יש מישהו שנפגע מכך.
אולם, כמו בכל סוגיה, העובדה שזו נקודת מוצא אינה מחייבת שזו תהיה נקודת הסיום. פגיעותו של אדם אחד צריכה להיבחן לאור הצרכים העומדים מהצד השני. אם יש צורך גדול מאוד, ונוהג בני אדם הוא לא להיפגע מזה, יהיו מצבים שמותר. אולם תמיד יש לזכור את נקודת המוצא, ואת החיוניות להימנע מפגיעה באנשים אלא רק במצבי קיצון.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
