הדברים שכתבת בשאלה מציגים בצורה עדינה ומדויקת את השיקולים לצד אחד של המטבע – יש בפרסום הזה הרבה מאוד בעיות בתחום הלבנת פנים, לשון הרע וכדו'. זה נכון ביחס לכל סיפור של חשדות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שמעמיד את עצמו לבחירת הציבור ועלול להיפגע מכך מאוד. לא זו בלבד, אלא שזה נותן כוח עצום למשטרה, ליועץ משפטי לממשלה וכדו', "לחסל" מועמד, וכתבתי על כך פעמים רבות, כגון כאן.
מה חסר ?
חסרים השיקולים לצד השני, ובעיקר לצד של הציבור. הציבור עומד לבחור במועמד שלו. הציבור מהווה מעין שופט שצריך לדעת במה הוא בוחר. כאשר אתה לא מפרסם חשדות הציבור עלול לבחור במועמד שאין הוא יודע עליו את הדברים החשובים ביותר. לא זו בלבד, אלא שיום לאחר הבחירות יפורסמו החשדות, ואז תהיה תלונה גדולה מאוד "למה לא ידענו קודם", ואיך ייתכן שבחרנו במועמד שהדברים החשובים האלה לא היו ידועים עליו כלל. צריך גם לזכור כי לציבור חשובים גם ההיבטים האתיים, וגם אם הדברים כלל לא מובילים להרשעה במשפט – אם מדובר בעובדות חשובות הציבור חייב לדעת.
על כן, אני דווקא נוטה לעמדה השניה, אולם בדרכו של החפץ חיים, לאמור: ראשית, יש לפעול באמת לשם שמיים, ולבחון האם מדובר בדבר חיוני שהציבור חייב לדעת, שלמפרסם הדברים משוערים ברמת וודאות גבוהה מאוד, או שמדובר ברכילות, בחשדות מינוריים וכדו'. אם זה אכן דבר חמור – זו חובת הציבור לדעת על החשדות. אולם מפרסם החשדות חייב ראשית להיות מדויק, לא מגזים, לא מטשטש בין עובדות לפרשנות וכדו'. מעבר לכך, מוטל עלינו באופן מתמיד להדגיש כי מדובר בחשדות בלבד, כי יש עוד דרך ארוכה בין חשדות אפילו ברמה גבוהה של הערכה ובין הרשעה וכדו', לתת לחשוד למסור את גרסתו הציבורית וכדו'. הערכתי את הציבור היא שהציבור יודע להבחין בין זה לזה.
לא מדובר בהדלפות. הדלפות אסורות. (חשוב להדגיש כי בחלק גדול מהמקרים לא מערכות החוק הן המדליפות, כי אם עורכי הדין של החשודים, כי זו הדרך היחידה שיש בידם להחליף מידע בין החשודים, שכן אחרת זה שיבוש הליכי משפט). מדובר בכללי פרסום לאור האמור לעיל, וזו נראית דרך הרבה יותר מתאימה לדרכה של תורה, כי צריך להגן גם על זכויות החשוד, וגם על החובה הציבורית לבחור לאור מירב הידיעות שהוא יודע.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
