בשאלות חשובות מעין אלה, תיתכן יותר מתשובה אחת, ויש צדדים חזקים לכאן ולכאן. על כן, התשובות לשאלותייך אינן טוענות שזו האמת האחת והיחידה, אלא הכיוון שאליו הדעת נוטה:
א. יש שני מאפיינים חזקים מאוד לפגיעות מיניות.
האחת היא העובדה שהנפגע/ת עצמו מסוגל לחלץ מעצמו את היכולת להתמודד עימן רק לאחר זמן, ולעתים מזומנות מדובר לאחר שנים רבות. השניה היא שמדובר בפגיעה שאינה נמחקת, והיא פוגעת לשנים רבות, ולעתים קרובות מידי הורסת את החיים של הנפגעים. בשל כך, הדבר הנכון מאוד לעשות הוא להתמודד עימן בשעה שהן מתפרצות, גם אם זה לאחר שנים רבות מאוד.
ב. כמובן שזה השיקול המרכזי אבל לא היחיד.
יהיה נכון, כמידת האפשר, לבחון האם מדובר בפגיעה חמורה יותר או חמורה פחות, ולהתחשב בכך, אם כי יכולתנו לעשות זאת מוגבלת בשל העובדה שאין לנו כלי של ממש למדוד את עוצמתה של הפגיעה; יהיה נכון לזכור כי לאחר שנים רבות קיימת אפשרות שדברים מנופחים יותר, שלא תהיה לנו אפשרות לברר את האמת וכדו'. את כל זה צריך לשקול, אך – כאמור – נקודת המוצא היא שגם לאחר שנים רבות ישנה חובת טיפול והתמודדות עם התוצאות הקשות.
ג. דיני לשון הרע מחייבים לעשות את כל מה שניתן לעשות לפני שיוצאים לפרסום.
על כן, הדבר הנכון לעשות לאחר פגיעה, גם לאחר שנים רבות, היא לפנות לרשויות החוק, ולא לפתוח בפרסום. רק אם לא מוצאים שם מזור, או אם האדם אכן הורשע – מעצימים את המאבק נגדו, ולעתים בפרסום. אדגיש כי איסור לשון הרע לא בא להגן על נבלים, אולם ישנה חובה לעשות את מה שניתן לעשות בלי לצאת לרשות הרבים.
ד. עוד חובה של פרסום לשון הרע ברבים היא שהאדם יידע על מה מדובר.
ועל כן, בוודאי שיש הבדל בין הנפגע/ת ובין אדם אחר שאין הוא יודע דבר.
ה. האם אדם שפגע בגיל העשרה יפגע בגיל חמישים ?
זו שאלה לבעלי מקצוע, והדעות חלוקות, כמו גם המקרים חלוקים. אולם צריך לזכור כי הדבר החשוב לנפגע/ת הוא בראש ובראשונה הכרה. אשמח אם תקראי כאן ועוד יותר כאן.
ו. צריך להיזהר מלהגן הגנה יתרה על הפוגע.
תשומת הלב צריכה להינתן קודם כל לנפגעים. אם הפוגע סובר שמה שהוא עשה לפני עשרות שנים לא רלוונטי היום – חובת הפיוס, ההכרה, בקשת הסליחה וההוכחה כי הוא נמצא היום במקום אחר מוטלת עליו. לא על הנפגעים. את צודקת לחלוטין שיש מסלול תיקון ושיבה למקום בו מותר גם להתמודד על תפקידים ציבוריים, וזו האמונה הגדולה בתשובה וביכולת התיקון של האדם – אך בלי שתקדם לזה הודאה, בקשת סליחה והוכחת שינוי אין לכך מקום. את כל זה למדנו מיהודה בן יעקב בסיפור תמר.
כל טוב ויישר כוח על הנושא
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת בנושא: