בית » שאלות » אתיקה משפטית » פרסום הטרדות מיניות ישנות

פרסום הטרדות מיניות ישנות

שאלה:

רציתי לשאול: בשנים האחרונות מתפרסמות פרשיות על הטרדות מיניות שקרו לפני עשרות רבות של שנים.  
כמובן, שצריך להילחם נגד כל תופעת הטרדה.  
אבל, האם זה בסדר לפרסם פרשיות שהיו לפני עשרות רבות של שנים? השאלה מציקה לי במיוחד כאשר מדובר באירועים שאינם שיא החומרה (בלי לזלזל בפגיעה של האישה כלל). 
כאשר אדם מואשם בפגיעה לפני עשרות שנים אין לו שום דרך להוכיח את חפותו, וזה יהיה כנראה מילה שלה מול מילה שלו. 
1. האם במקרה שאין הוכחה שאכן היתה הטרדה מותר לפרסם את זה? 
2. האם יש הבדל בין פרסום על ידי הנפגעת לבין פרסום על ידי כל אדם אחר?  
האם למי שלא היה שם מותר לפרסם את טענת הנפגעת על כך שהיא הוטרדה בזמן שאין לו שום מושג אם זה היה או לא, והאירוע עצמו היה לפני שנים? 
3. בכלל, בנוגע לאירוע שהיה לפני שנים: לו היו מפרסמים אותו בזמנו היה טעם בכך. מה הטעם, ומהו ההיתר ההלכתי לפרסמו כעת? הרי בבית משפט לא ניתן לתבוע אותו (התיישנות, אין ראיות). וכדי להיזהר מפניו – האם כל מי שפגע פגיעה קלה לפני עשרות שנים צריך להזהיר את הציבור שייזהר מפניו? איזו ראיה יש לכך שמישהו שעשה מעשה לפני 40 שנה מסוכן גם כיום כדי שנזהיר את הציבור מפניו? הרבה אנשים חטאו בגיל העשרה, איך אין שום חשש שישובו לחטוא בגיל 50.  
4. אחד הכללים לפרסום הוא שהנזק שייגרם מהפרסום לא יהיה גדול ממה שמבקשים למנוע. האם לפרסם מעשה שהיה לפני עשרות שנים שיכתים את שמו הטוב של האדם לנצח, וכנראה יפגע ביכולתו להתמודד על תפקיד ציבורי, או יפגע בהעסקתו בתחומים שונים, מוצדק? (אדגיש שאין הכוונה למעשה שנעשה בשנים האחרונות ויש חשש שהוא ישוב לעשות זאת גם כעת). 
אשמח לתשובה מנומקת 

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

בשאלות חשובות מעין אלה, תיתכן יותר מתשובה אחת, ויש צדדים חזקים לכאן ולכאן. על כן, התשובות לשאלותייך אינן טוענות שזו האמת האחת והיחידה, אלא הכיוון שאליו הדעת נוטה: 

א. יש שני מאפיינים חזקים מאוד לפגיעות מיניות.

האחת היא העובדה שהנפגע/ת עצמו מסוגל לחלץ מעצמו את היכולת להתמודד עימן רק לאחר זמן, ולעתים מזומנות מדובר לאחר שנים רבות. השניה היא שמדובר בפגיעה שאינה נמחקת, והיא פוגעת לשנים רבות, ולעתים קרובות מידי הורסת את החיים של הנפגעים. בשל כך, הדבר הנכון מאוד לעשות הוא להתמודד עימן בשעה שהן מתפרצות, גם אם זה לאחר שנים רבות מאוד. 

ב. כמובן שזה השיקול המרכזי אבל לא היחיד.

יהיה נכון, כמידת האפשר, לבחון האם מדובר בפגיעה חמורה יותר או חמורה פחות, ולהתחשב בכך, אם כי יכולתנו לעשות זאת מוגבלת בשל העובדה שאין לנו כלי של ממש למדוד את עוצמתה של הפגיעה; יהיה נכון לזכור כי לאחר שנים רבות קיימת אפשרות שדברים מנופחים יותר, שלא תהיה לנו אפשרות לברר את האמת וכדו’. את כל זה צריך לשקול, אך – כאמור – נקודת המוצא היא שגם לאחר שנים רבות ישנה חובת טיפול והתמודדות עם התוצאות הקשות. 

ג. דיני לשון הרע מחייבים לעשות את כל מה שניתן לעשות לפני שיוצאים לפרסום.

על כן, הדבר הנכון לעשות לאחר פגיעה, גם לאחר שנים רבות, היא לפנות לרשויות החוק, ולא לפתוח בפרסום. רק אם לא מוצאים שם מזור, או אם האדם אכן הורשע – מעצימים את המאבק נגדו, ולעתים בפרסום. אדגיש כי איסור לשון הרע לא בא להגן על נבלים, אולם ישנה חובה לעשות את מה שניתן לעשות בלי לצאת לרשות הרבים. 

ד. עוד חובה של פרסום לשון הרע ברבים היא שהאדם יידע על מה מדובר.

ועל כן, בוודאי שיש הבדל בין הנפגע/ת ובין אדם אחר שאין הוא יודע דבר. 

ה. האם אדם שפגע בגיל העשרה יפגע בגיל חמישים ?

זו שאלה לבעלי מקצוע, והדעות חלוקות, כמו גם המקרים חלוקים. אולם צריך לזכור כי הדבר החשוב לנפגע/ת הוא בראש ובראשונה הכרה. אשמח אם תקראי כאן ועוד יותר כאן.

ו. צריך להיזהר מלהגן הגנה יתרה על הפוגע.

תשומת הלב צריכה להינתן קודם כל לנפגעים. אם הפוגע סובר שמה שהוא עשה לפני עשרות שנים לא רלוונטי היום – חובת הפיוס, ההכרה, בקשת הסליחה וההוכחה כי הוא נמצא היום במקום אחר מוטלת עליו. לא על הנפגעים. את צודקת לחלוטין שיש מסלול תיקון ושיבה למקום בו מותר גם להתמודד על תפקידים ציבוריים, וזו האמונה הגדולה בתשובה וביכולת התיקון של האדם – אך בלי שתקדם לזה הודאה, בקשת סליחה והוכחת שינוי אין לכך מקום. את כל זה למדנו מיהודה בן יעקב בסיפור תמר.  
 
כל טוב ויישר כוח על הנושא 

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

לקריאה נוספת בנושא:

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Thumbnail image credit


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד