שלום וברכה
לפני שמתחילים לדון בסוגיה זו צריך כמובן לנקות: צריך לנקות את העוינות לחברה החרדית מלכתחילה, אם היא קיימת חס ושלום בלבבות; חייבים לנקות את ההכללות, ולזכור כי בתוך החברה החרדית יש אין ספור גוונים ורמות ציות (כמה אנחנו בציונות הדתית סובלים מהכללות, ומה ששנוי עליך אל תעשה לחברך); צריך לנקות ניסיונות לניצול המצוקה הזו למטרות לא-ענייניות וכדו'. רק כך ניתן להתייחס לשאלה החשובה והיקרה שלך.
המקור העיקרי שאני שואב ממנו את התשובה לשאלתך הכואבת הוא הפסוק בתורה, שיש בו שלושה חלקים:
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז)
החלק הראשון הוא המניע הפנימי של הדברים. התורה אוסרת לשמור דברים בבטן. הרמב"ם הדגיש בדבריו כי באופן פרדוכסלי – המכה את חבירו אינו עובר על לאו זה (הוא עובר על איסור חמור אחר): "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא" (דעות ו, ה). ואכן, מתוך זהירות קפדנית מאוד מהכללות, ועיסוק בתופעה הכללית, אסור לנו לשמור דברים בבטן ולא לפרוש את הכאב הגדול שיש לנו על כך. אמנם, אפשר שיהיה חכם יותר להמתין עתה, כי כעת הדבר הראשוני והעיקרי הוא לדאוג לכל רבדי האוכלוסייה, גם אלה שנהגו שלא כשורה, ולהציל אותם ואת הציבור מהמגיפה, אולם תהיה שעה שיהיה אסור לשמור אותם בבטן.
החלק השני של הפסוק הוא "הוכח תוכיח את עמיתך". בשפה הדתית הרגילה, המינוח הזה משמש בדרך כלל למצוות תוכחה מול עבירות כלפי הקב"ה ברם, פשט הפסוק והמצווה היסודית היא החובה לדבר עם מי שיש לך כאב כלפי התנהגותו: על ההפקרות שנהג כלפי עצמו וכלפי היזק הבריות; על שנאת הדת וחילול השם הנורא שיצר; על עבירות חמורות של "לא תשים דמים בביתך", ו"לא תעמוד על דם רעך"; ועל עניינים שונים הכואבים בך. זו חובה לעשות כך, ושעת הדיבור תגיע.
אבל – וחשוב להדגיש מאוד מאוד את הנושא – יש לפסוק הזה גם חלק שלישי: "ולא תשא עליו חטא". חלק מהפרשנים אמנם פירשו שהחטא שלא תישא עליו, אם תוכיח אותו, יהיה חטא השנאה בלבד, כי פתרת אותה מתוך הדיבור (רשב"ם: "ולא תשא עליו חטא – בלבבך"). אולם מדברי רש"י, משמע שההוראה בחלק הזה עוסקת בשאלה כיצד יש לנהל את השיח הזה: "ולא תשא עליו חטא – לא תלבין את פניו ברבים", לאמור: הרצון להוכיח את האחר עלול לפתור בעיה אחת וליצור בעיה חמורה הרבה יותר. לא טוב לקרוא לבני אדם אחרים לעשות תשובה, או להכות על ליבם של אחרים. המטרה צריכה להיות לעורר אותם לעשות זאת, ולא על ידי שימוש בכלים שהם עצמם חטא. אני מאמין מאוד כי אלה שנהגו כך, לאחר שיישמעו את הטיעונים הקשים היוצאים מן הלב הנקי באמת – יתעוררו מעצמם לתיקון הגדול. צריך לנהוג בזהירות בקריאות האלה, לא רק בזמן הזה (מכוח מה שכתוב למעלה – עכשיו העיקר הוא הצלת נפשות), כי אם בשל הרצון לגרום לשינוי אמיתי, ולא למלחמת חפירות של התגוננות, האשמת אחרים, דיבורים על "אנטישמיות" וכדו'.
ובסוף דבריך אתה קורא בצדק למבט פנימה אצלנו: אני הופך את הביקורת בדבריך להתחזקות פנימית של דרכנו הרוחנית והרבנית: של קיום מצוות התורה של זהירות משפיכות דמים; של תפישות רוחניות אמוניות והלכתיות של מידת הביטחון, והאיסור להתעלם מהמציאות; של מצוות קידוש שמו הגדול של הקב"ה; של עמדה מוסרית עקרונית בדרכי בעלי התוספות ש"יותר יש לו לאדם להישמר שלא יזיק אחרים משלא יוזק בעצמו" (תוספות בבא קמא כג ע"א); וכדו'. זה הדבר העיקרי שאנו יכולים לחולל באמת.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
