שלום וברכה
שאלת מסיבת פורים בשעה שיש משפחות אבלות אינה פשוטה כלל ועיקר.
מחד גיסא, אי אפשר להיות אטום לעובדה שיש לידינו אנשים סובלים, פגועים, מצולקים, אבודים, וכואבים מאוד.
מאידך גיסא, לא זו בלבד שזו מציאות חיינו, וכך היה מאז ומעולם, שבצד השמחה היה אבל ובצד הצהלה היה כאב, אלא שלעתים דווקא העובדה שהאויבים שלנו לא ניצחו אותנו, ואנחנו ממשיכים בדרכנו השמחה – היא ההופכת את המחיר הכבד שכולם שילמו למשמעותי יותר.
ושמחת פורים עצמה היא חלק מחיזוק. לא מהחלשה.
אני מבקש לשתף בשני אירועים מחיי:
ראשון בהם הוא זכרוני ממלחמת ששת הימים (הייתי בכיתה ד'….), ואת השמחה הגדולה על שחרור הכותל המערבי ושיבתנו לנחלת אבות, על אף שמאות רבות של חיילים נפלו בקרבות;
שני בהם הוא החוויה שלי ביציאת הכוחות מלבנון, לאחר קרב סולטן יעקב (שהייתי בשוליו), והעובדה שראינו את כולם חוגגים בקיץ באזור אכזיב, בעוד שאנו עברנו חוויות קשות מאוד. לאחר שניה של כאב עמוק – התפרצות התודעה כי למעשה למען זה נלחמנו.
על כן, לא יהיה זה נכון לבטל את שמחת החג. אנחנו לא שוכחים דבר, ולא מתעלמים מכאב. ובד בבד – אנחנו שמחים. יהיה נכון, כפי שעולה משאלתך, לא להפריז ולא להגזים, אבל להיות מסוגלים לחיות בממדים מקבילים, כאב ושמחה כאחד.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
