שלום וברכה
יישר כוח על השאלה הרגישה והאחראית.
ניסחנו במרכז "צהר לאתיקה" הדרכה מסודרת למצבים אלה, שבשל הצלחות הטיפול הרפואי הגופני הולכות ונעשות שכיחות יותר ויותר. אציין רק את העקרונות:
א. הדברים שאני כותב הם מנקודת המבט של האתיקה ההלכתית, וצריך גם ליישב אותם עם חוק החולה הנוטה למות, חוק זכויות החולה וכדו'. מעבר לכך, כדרכם של דברים, יש דעות שונות בין פוסקי ההלכה במצבי הקצה.
ב. הדיון עוסק אך ורק באי מתן טיפול. הוא אינו עוסק בקיצור חיים אקטיבי בשום אופן ובשום צורה.
ג. נקודת המוצא היא שאין אנו יודעים את משמעות החיים, ואת החשיבות של כל דקת חיים, ועל כן אנו יוצאים מנקודת הנחה שיש לטפל במי שניתן להאריך את חייו.
ד. כאשר אדם סובל ברמה ש"טוב מותו מחייו" – ישנם מצבים, המחייבים דיון בכל פרט ופרט, שבהם מותר לעבור לטיפול פליאטיבי בלבד. מדובר בעיקר בחולים סופניים שסובלים מאוד, ומביעים את רצונם לעשות כן..
ה. כאשר אין אנו יודעים את רצונו של החולה, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא רוצה לחיות, ועל כן מטפלים בו.
ו. מתוך נקודת מוצא זו, כאשר מדובר בחולה במצב ירוד כפי שתיארת, שאין לו אופק רפואי – אין חובה לעשות טיפולים רפואיים הירואיים, כולל הנשמה, ואין להתערב אלא כדי למנוע סבל. ברם, ההחלטה צריכה להיעשות בכובד ראש, מתוך עמדת המוצא הכתובה לעיל – קדושת החיים.
מבחינה מעשית, יש להבחין בין הגעת חרום של צוות שאינו מכיר את החולה – ואז חובה עליו לבצע הנשמה, שכן אין הוא יודע במה מדובר, ובין צוות (או בבית חולים) שיודע את המצב לאשורו, ויכול לקבל את ההכרעה הזו. אלו עיקרי הדברים.
כל טוב ואשמח לעזור עוד.
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- מה צריכה להיות מדיניות בתי החולים ביחס לחולה הנוטה למות?
- האם לעודד חולה הנוטה למות לומר וידוי?
- הבסיס ההלכתי להצעת “חוק החולה הנוטה למות”
