מניעת טיפול מחולה דמנציה

שאלה:

שלום כבוד הרב,

ב"ה אני לומדת רפואה (תודה לך על התשובות המעמיקות והמעשירות בעניין).

לאחרונה איש צוות רפואי העלה בפניי סוגייה בדבר מתן טיפול רפואי מציל חיים לחולים סיעודיים/דמנטיים במצב חמור. טרם מתן הטיפול, עשויות לעלות השאלות: האם עלינו להעניק טיפולים מצילי חיים לאדם שאינו מתפקד כלל וחייו תלויים באופן מלא באחר? (לדוג': אינו מבצע צרכים לבד, מוזן באמצעות קטטרים, אינו מתקשר). האם נכון להאריך את חייו של אדם זה באופן מלאכותי? וכי אין להתייחס למצבו כמצב של סבל, אפילו אם הוא אינו מסוגל להביע את כאבו?

ארחיב את שאלתי: היחס במקרה של חולה סופני סובב (להבנתי הדלה) בעיקר סביב הסבל הנוראי שחולים אלו חווים, מה שמוביל לצמצום הניסיון להאריך את חייהם. עם זאת, מצבם של החולים הסיעודיים עשוי להיות שונה. אותו סבל שנוכל לאפיין באופן ברור יחסית אצל אדם מתקשר (מביע את כאבו, מסביר את הרגשותיו ואולי אף מבקש נפשו למות), לא בהכרח יופיע כך אצל חולה שאינו מתקשר (האם גניחות/צעקות מהוות סימן מספק לסבל?).

אמנם נאמר שיש להציל אדם "אפילו לחיי שעה", אך האם אותם אנשים, לו היו מתקשרים, היו מעוניינים בהארכת חייהם ולו לשעה?
אדגיש ששאלתי נובעת מכך שכיום צוותים רפואיים (בעיקר ראשוניים, כגון מד"א) נדרשים לבצע פעולות מצילות חיים ולהחליט החלטות שאינן בהכרח לטובת המטופל וסביבתו. האם צוות רפואי ראשוני שמגיע לחולה כזה שמצריך החייאה, יכולים להחליט מראש שלא לבצע החייאה, במיוחד כאשר המשפחה מתנגדת לביצוע ההחייאה (וזה קורה לא מעט) ובכך גם למנוע דילמות הלכתיות סבוכות עתידיות (כמו השאלה בדבר ניתוק ממכונת הנשמה)?

עליי לציין שאני מעריכה ומעריצה את בני המשפחה ואת המטפלים בחולים אלו שעושים עבודת קודש. אינני חלילה מביעה איזושהי מחשבה בדבר חוסר הערך של אותם חולים, אלא בעיקר מעלה תהיות בדבר היכולת של צוותים ראשוניים לעזור להם ובדבר הנכונות של פעולות שעשויות להוביל לסבל מתמשך, ללא קבלת הסכמתם לעניין.

בתודה ובהערכה רבה

השאלה פורסמה לראשונה באתר ישיבת "אורות שאול"

תשובה:

שלום וברכה

יישר כוח על השאלה הרגישה והאחראית.

ניסחנו במרכז "צהר לאתיקה" הדרכה מסודרת למצבים אלה, שבשל הצלחות הטיפול הרפואי הגופני הולכות ונעשות שכיחות יותר ויותר. אציין רק את העקרונות:

א. הדברים שאני כותב הם מנקודת המבט של האתיקה ההלכתית, וצריך גם ליישב אותם עם חוק החולה הנוטה למות, חוק זכויות החולה וכדו'. מעבר לכך, כדרכם של דברים, יש דעות שונות בין פוסקי ההלכה במצבי הקצה.

ב. הדיון עוסק אך ורק באי מתן טיפול. הוא אינו עוסק בקיצור חיים אקטיבי בשום אופן ובשום צורה.

ג. נקודת המוצא היא שאין אנו יודעים את משמעות החיים, ואת החשיבות של כל דקת חיים, ועל כן אנו יוצאים מנקודת הנחה שיש לטפל במי שניתן להאריך את חייו.

ד. כאשר אדם סובל ברמה ש"טוב מותו מחייו" – ישנם מצבים, המחייבים דיון בכל פרט ופרט, שבהם מותר לעבור לטיפול פליאטיבי בלבד. מדובר בעיקר בחולים סופניים שסובלים מאוד, ומביעים את רצונם לעשות כן..

ה. כאשר אין אנו יודעים את רצונו של החולה, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא רוצה לחיות, ועל כן מטפלים בו.

ו. מתוך נקודת מוצא זו, כאשר מדובר בחולה במצב ירוד כפי שתיארת, שאין לו אופק רפואי – אין חובה לעשות טיפולים רפואיים הירואיים, כולל הנשמה, ואין להתערב אלא כדי למנוע סבל. ברם, ההחלטה צריכה להיעשות בכובד ראש, מתוך עמדת המוצא הכתובה לעיל – קדושת החיים.

מבחינה מעשית, יש להבחין בין הגעת חרום של צוות שאינו מכיר את החולה – ואז חובה עליו לבצע הנשמה, שכן אין הוא יודע במה מדובר, ובין צוות (או בבית חולים) שיודע את המצב לאשורו, ויכול לקבל את ההכרעה הזו. אלו עיקרי הדברים.

כל טוב ואשמח לעזור עוד.


הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים בנושא

מאמרים

רב ראשי יבחר ע"י הציבור. הוא אינו ממונה או מונחת

מגילת אסתר

מאמרים

פסק הלכה מיוחד: כיצד לחגוג את פורים בצל המלחמה?

מאמרים

הרב יובל שרלו על מסקנות הוועדה לחקר אסון מירון: "לעולם צריך המקרה הבא לעמוד לנגד עינינו"

מאמרים

להתכלל ולא להיפרד

מאמרים

הרב יובל שרלו על סערת פרס ישראל: רק כך לא ניתן לטרור לנצח

עוד בצהר לאתיקה

מאמרים

רב ראשי יבחר ע"י הציבור. הוא אינו ממונה או מונחת

מגילת אסתר

מאמרים

פסק הלכה מיוחד: כיצד לחגוג את פורים בצל המלחמה?

מאמרים

הרב יובל שרלו על מסקנות הוועדה לחקר אסון מירון: "לעולם צריך המקרה הבא לעמוד לנגד עינינו"

מאמרים

להתכלל ולא להיפרד

מאמרים

הרב יובל שרלו על סערת פרס ישראל: רק כך לא ניתן לטרור לנצח

יש לך שאלה לצוות המקצועי שלנו?