שלום וברכה,
יישר כוח על השאלה החשובה של יום העצמאות השנה, והתנועה המטלטלת בין השמחה ובין השותפות עם אלה שנמצאים עדיין תחת אש, ומצוקות קשות.
אחד הדברים המרתקים בעולם ההלכתי, הוא ההכרה בכך שאנו יכולים לנוע בתנועות נפשיות שונות ומגוונות, ואפילו סותרות. דוגמה ידועה לדבר היא ראש השנה – עצם העובדה שמחד גיסא זה יום טוב, וחלים על היום הזה הלכות יום טוב וימי שמחה, ומאידך גיסא זהו יום דין. המקורות מבטאים את העיקרון הזה באומרם על היום הזה "וגילו ברעדה". אלו תנועות סותרות, אבל משלימות.
באופן יותר ממוקד אנו מוצאים בהלכות ברכת דיין האמת: "מת אביו, מברך: דיין האמת; היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן: שהחיינו…" (שו"ע או"ח רכג, ב). זה כמובן אירוע מטלטל: מחד גיסא אביו נפטר, וכאבו גדול; מאידך גיסא, הוא עומד לקבל ירושה גדולה, והדבר משמח אותו. וההלכה מכירה בשתי התחושות האלה, ומלמדת אותנו כי אנו מסוגלים להיות בשני המקומות גם יחד.
מדובר אפוא במצפן משמעותי גם לסוגיה שעולה לנו השנה. אנחנו נשמח מאוד מאוד על מה שזכינו בו, בהקמת מדינת ישראל ובהתפתחותה; אנחנו נהיה עם תושבי הצפון, וכואבים נוספים שמשלמים את מחיר המדינה, ולא נשכח אותם לרגע. לא זו בלבד, אלא שמוטל עלינו לעשות ככל יכולתנו שגם להם יהיה היום הזה יום שמחה, ושותפות עמהם.
אשמח אם תשמעו לראיון על הנושא הזה, שנערך לפני שנתיים, ומופיע באתר של צהר לאתיקה – לחצו כאן לצפייה בראיון.
כל טוב וחג שמח,
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
