שלום וברכה
זו שאלה עדינה מאוד ורגישה מאוד.
היא נוגעת ביסודות הקיום הקדושתיים של המשפחה, בעניינים שבין אדם לחבירו (הבעל והאישה), בין אדם למקום (איסור עריות) והיא גם מהווה בדברי הנביאים את אחד המשלים הקשים ביותר – בגידה וניאוף הם מהחמורים שבעבירות.
מה מקומו של איש הטיפול במערכת הזו ?
אשמח אם תקראי את הרקע לתשובה באתר של “צהר לאתיקה”: אתיקה של מטפל דתי.
תיתכנה שתי עמדות קיצוניות, וכמובן הרבה אפשרויות ביניים
ראשונה בהן היא האוסרנית, והאומרת כי מטפל דתי אינו רשאי להיות שותף במעשה שיש בו עשיית עבירות. זהו חלק בלתי נפרד משותפות לדבר עבירה, והמטפל מחויב שלא ליטול בכך חלק, כי הם אסורים האחד לשני.
שניה בהן, לכיוון המנוגד, תובעת הפרדה מוחלטת בין תפקיד המטפל – הפועל לטובת בני הזוג במובן האנושי של הדברים, ובין תפקיד הרב. המטפל צריך לעשות את עבודתו, ואם הזוג ירצה ללכת בדרך ההלכה – הכתובת היא הרב ולא המטפל.
העמדה שאנו נוטים אליה היא עמדת ביניים, אם כי לא באמצע:
המטפל אינו מהאו”ם, והוא אינו יכול להתכחש להקשר. ברם, בשל העובדה שבמצבים כאלה, גם רבנים, כאשר הם נתקלים בבני זוג שבאמת רוצים לשקם את הקשר ביניהם, ולהיות נאמנים לחלוטין, מחפשים את כל דרכי ההיתר האפשריות, גם אם אלה דברי היתר דחוקים, ואפילו עם ‘פיקציות’ הלכתיות, לא רק זו שהבאת (לא להאמין) אלא נוספות, המטפל רשאי לסייע בעדם, ואת ההכרעה ההלכתית יקבל הרב אליו יפנו.
וכשמדובר במצבים אחרים שהאיסור הוא מוחלט – מטפל ירא שמיים אינו יכול לעסוק בכך.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה