השאלה החשובה שלך נחלקת לשתי סוגיות העומדות בפני עצמן:
ראשונה בהן היא האם מותר לאדם להחמיר על עצמו במקום בו ההלכה היא אחרת. שאלה זו מתחילה כבר במשניות הראשונות בש"ס, כגון בברכות פ"א ה"ג:
"…אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות, כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל"
ששם כבר עולה השאלה מפני מה מבקרים את רבי טרפון שרצה להחמיר על עצמו. זה לא קשור לנושאים אתיים, אלא לתפישות הלכתיות, ולכן אכתוב בקיצור: העמדה המקובלת בין הפרשנים היא שמותר לאדם להחמיר על עצמו כל עוד ברור שהוא מקבל את עמדתה של ההלכה, והוא באופן פרטי רוצה להחמיר יותר. ברם, כאשר ההחמרה נתפשת כמרד כנגד ההלכה, כמו אצל רבי טרפון, וכמו הסיפור על רב בר שבא שהבאת בשאלתך – אז ההלכה אינה מתירה לאדם להחמיר.
שניה בהן היא שאלת הכפייה. הדבר תלוי מאוד באופי החברה. בחברה בה אין מכירים בזכות לכפות – אכן אסור לכפות. ברם, החברה של תלמידי החכמים זו חברה שחלק מהמחויבות של חבריה היא לעשות כפי שתלמידי החכמים הורו לעשות. במצב כזה, אין אדם יכול לטעון שאסור לכפות אותו, כי עצם ההצטרפות שלו לחברה הזו היא הכרה ביכולת הכפייה של החברה. הוא כמובן רשאי לפרוש ממנה.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
