שלום וברכה
יישר כוח על השאלה הרגישה והעדינה הזו.
סביר להניח כי אפשר שיש יותר מתשובה אחת ״נכונה״ לשאלה זו.
ברם, אני סובר שאין לתת לה את התרופה הזו שלא בידיעתה, וזאת משלוש סיבות:
א. בכל דילמה אתית., כאשר אנו נמצאים במצב של ספק, צריך לדון קודם כל מהי נקודת המוצא. נקודת המוצא אינה חייבת להיות נקודת הסיום, אולם ״המוציא מחבירו עליו הראיה״, וכדי לסטות מנקודת המוצא צריך סיבות חזקות.
אין ספק שנקודת המוצא היא שלא נותנים לאדם תרופות שלא בידיעתו. כאשר אנו יודעים בוודאות שאין הוא יכול לקבל החלטות רציונליות או במקרים דומים – יש מקום לשקול האם זהו השלב שבו אנו סוטים מנקודת המוצא. אני מבין מהמקרה בו אנו דנים שלא כך הוא המצב, ולכן אין לעשות זאת לאמכם.
ב. החלק המהותי ביותר בכיבוד האדם בכלל, ובוודאי בכיבוד אם, הוא כיבוד בחירתה ורצונה החופשי, המממשים את צלם אלוהים שבה. כאמור, כל עוד התנהגות זו אכן מכבדת אותה בשל יכולתה לקבל את ההכרעות לגביה בעצמה.
ג. לתרופות האלה יש תופעות לוואי. לדוגמה: לחלק מהתרופות נוגדות החרדות יש תופעת לוואי של איבוד שווי משקל (נפילות), אך בכלל – כמעט לכל התרופות הפסיכיאטריות יש תופעות לוואי, שהן אלה שגורמות פעמים רבות לאלה שנוטלים אותן – להימנע ולהפסיק. כאמור, אם יש בידינו להניח כי אין הם מסוגלים לקבל את ההחלטה הראויה – יש מקום לדון בהטעיה. אולם, אין ביכולתנו במקרה הזה לומר שההתנגדות לתרופות האלה היא חסרת היגיון, כי בד בבד עם הישגי התרופה – יתעוררו גם נזקיה, ולכן אין לתת את התרופה בעורמה.
ברם, הדבר אינו עוצר מניסיונות לשכנע אותה לקחת את התרופות האלה לטובתה, או לפחות לנסות לתקופה מסוימת, כאשר ההחלטה היא בידיה.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
