שלום וברכה
הנושא החשוב הזה מחייב ספר שלם בנושא המשפט החוקתי, ונכתבו יותר מספר אחד על הנושא, עם עמדות שונות ומגוונות. קשה בתשובה קצרה למלא את מקומו של הבירור הארוך והחיוני, ולכן אכתוב רק את העקרונות המסוימים הלרוונטיים כאן:
א. אין שום גורם שלטוני בעל כוח – שלא מחייב הגבלה שלו. העיקרון הזה נמצא ביסוד התורה: מול המלך הייתה גם הנבואה, המשפט והכהונה. כוח בלתי מוגבל הוא סכנה עצומה. בשם הרוב בכנסת, לדוגמה, אפשר לעשות את העוולות הגדולות ביותר כלפי המיעוט, אף על פי שזה יהיה לפי החוק. הרוב של 61 יקבל חוקים המקפחים את הזכויות של 59 האחרים, ואם לא תהיה סמכות לבטל את החוק הזה – אנה אנו באים ?
ב. מצד שני, מערכת המשפט צריכה להכיר את מגבלותיה. לא כל החכמה ניתנה להם, לא כל הצדק ולא כל המוסר. היא צריכה להשתמש בכוח הזה של ביטול חוק במצבי קיצון שבקיצוניים, ולא במצבים רגילים וככלי שהם משתמשים בו תדיר.
ג. ולכן כל הדיון צריך להיות על טיב הבלמים והאיזונים הקיימים. הדיונים האלה אסור להם שיהיו תחת מציאות פוליטית קונקרטית, שכן אז ההחלטות נסחפות לצרכים מפלגתיים, אלא ברמות העקרוניות והמתמידות. יש צורך אפוא שתהיה מערכת פוסלת של חקיקה פרסונלית, או כזו שמגייסת חוקי יסוד לצרכים פוליטיים עכשוויים. כדי להסיר ספק – במציאות שבה אנו חיים עשו זאת הן מפלגות משמאל והן מימין, והדבר חמור מאוד.
ד. נראה לי שמערכת החקיקה לאור התורה הייתה נותנת את המשקל העיקרי למערכת המחוקקת, מסיבות שונות: זו הגדרתה כרשות המחוקקת; היא מייצגת את עמדת העם (שאנו מוצאים את משקלה בהתייחסות ל"עם הארץ" ולמנהיגי העדה בתורה). אולם היא כן הייתה מותירה סמכות במצבי קיצון לבטל את ההחלטות האלה, כהמשך למעמדם של הנביאים, השופטים והכהנים.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
