שלום וברכה
שלושת המרכיבים אינם בעלי אותו משקל במישור האתי.
מניעת מידע – אסורה. זהו מעשה לא אתי. צריך להתרחק מהשקר, ושקר אינו רק אי-אמירת אמת, אלא גם הסתרת האמת. לא זו בלבד, אלא שאפשר שהסתרת מידע היא פשוט "ולפני עיוור לא תתן מכשול". אם חוששים שאין בשלות להבנת המידע – אז צריך להנגיש אותו ולהסביר אותו כראוי, ולא להסתיר אותו.
כפיית טיפול: גם כאן, ברוב מוחלט של המקרים, במקום בו מדובר על אדם שמסוגל לקבל החלטות מושכלות, ואין הוא פסול דין וכדו' – לא ניתן לכפות עליו טיפול בעצמו. יש מצבי קצה, כגון אדם שנפל לכתות מסוכנות, או מי שאינו מסוגל לקבל החלטות בעצמו, אולם גם במצבים האלה נראה כי התנאים הנמצאים בחוק זכויות החולה סעיף 15 מתאימים מאוד לעולמה של ההלכה, ולא ניתנה סמכות למישהו לכפות טיפול. אני מבקש להדגיש כי אפשר שהוא עובר עבירה חמורה של פיקוח נפש בכך שהוא לא מטפל בעצמו, אולם העובדה הזו עדיין אינה מתירה לחברה שסביב לכפות עליו לא לעבור את העבירה הזו.
כפיית חיסון היא סוגיה יותר מסובכת, שכן העובדה שהוא לא מחוסן אינה פוגעת בעצמו בלבד, אלא פוגעת גם באחרים. זו שאלה מוסרית הרבה יותר גדולה, ובעבר התייחסנו אליה באתר זה לא פעם, כגון כאן. עיקרי העמדה האתית: לא ניתן לכפות על אדם להתחסן. אולם החברה רשאית להגן על עצמה מפני לא מחוסנים, ולהתרחק ממי שלא התחסן.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
