שלום וברכה
א. מהגמרא בעמוד הראשון של פרק חמישי בבא מציעא עולה כי זהו בדיוק חידושה של התורה – על אף העובדה שמדובר בשוק חופשי התורה מתערבת. הדבר קורה גם בדיני ריבית. התורה מתערבת כי מול העיקרון של השוק החופשי ויכולתו לבדוק את המחיר מצוי הצער הגדול על כך שהוא רומה ונוצל. על כן התורה אוסרת את האונאה.
ב. כדי להינצל מאונאה יכול מוכר לומר במפורש קניתי את המוצר בכך וכך, ואני מוכר אותו בכך וכך, וכאשר הכל שקוף – אין כאן ניצול או צער, ואז גם אין דיני אונאה.
ג. לגבי קביעת מחירו של מוצר, השיטה המקובלת היא המחיר המקובל בשוק. ועל כן, אם מדובר במתח רווחים מקובל בשוק כך שאדם לא יחוש מרומה במחיר שאתה מציע, בין הם המתח נובע מהסיכון או נובע מיחידאיות – אין בכך דיני אונאה. למרות שזו העמדה המקובלת אני חושב שיש להחמיר יותר, ולקבוע כי אם מדובר במתח מחירים שאדם יגדיר אותו כ”לא הוגן” והקונה יהיה מרומה – אין לטפס עד אליו.
ד. בוודאי ששישית הרווח הוא לאחר ניכוי ההוצאות.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
שלום וברכה
נראה שיש פה ערבוב מושגים:
א. איסור אונאה – למכור במחיר הגבוה בשישית מהמחיר הקבוע לאותו מוצר.
בימינו, חוץ ממוצרי יסוד המפוקחים – אין כמעט מחיר קבוע לשום מוצר. ונחלקו חכמי הדורות האחרונים איך לקבוע (אם בכלל) את איסור האונאה. יש אומרים שיש להעריך את ממוצע המחיר של המוצר, ושישית מעבר לכך הוא כבר אונאה. ויש דעות נוספות.
ב. האיסור למכור ברווח של יותר משישית – נאמר רק על מוצרים “שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות” (שו’ע חו’מ סימן רלא סעיף כ), וגם על האיסור הזה יש הגבלות (ראו בשו”ע שם). אבל במוצרים אחרים – לא מצאנו את ההגבלה הזו. בהגדרת “חיי נפש” נחלקו הפוסקים. וכותב הסמ”ע שם: בדברים שאין בהם אוכל נפש כלל יכול להשתכר כל מה שירצה, אפילו כפלי כפליים מהקרן. ובדבר שיש בו מכשירי אוכל נפש… מותר להרויחן עד הכפל ולא יותר.
בכל מקרה ברור שבמוצרים שאינם אוכל – לא הגבילו חכמים את הרווח.
עניין של עברית.
‘מה הבעיה בלקנות בזול ולמכור ביוקר?’
צ’ל
מה הבעיה בקניה בזול ומכירה ביוקר
תודה על תגובתך, ועל ההזדמנות לברר את הסוגיה:
א. בדיוק כדי להתמודד שכתבת בסעיף א של דבריך כתוב בדברים שהובאו: “השיטה המקובלת היא המחיר המקובל בשוק”. כמובן שיש שיטות נוספות, אבל זה מה שמקובל בפסיקה.
ב. אינני יודע מהיכן קבעת שאיסור אונאה הוא רק על דברים שיש בהם חיי נפש. איסור אונאה קיים ביחס לכל מוצר בעולם, וחשוב להדגיש זאת. הסעיף בשולחן ערוך שהפנית אליו הוא סעיף שעוסק בנושא אחר, וגם הסמ”ע עוסק בעניין אחר (והוא כותב ב’פרישה’ במפורש על מה דבריו כתובים): לאחר שפסק הרמב”ם כי הרוצה להימנע מאיסור אונאה יכול לעשות זאת על ידי שקיפות מוחלטת (“כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה…”), הוא פסק שזה נכון ביחס לכל המוצרים, אבל בדברים שיש בהם חיי נפש חייבים לעשות פיקוח ציבורי על המחירים, ושקיפות אינה מאפשרת למכור ביותר משתות. על זה נאמר שמדובר בחיי נפש בלבד, כלומר: רק על חיי נפש חובה לפקח על המחירים ולמנוע יותר משתות אפילו בשקיפות. אבל ח”ו לומר שאין איסור אונאה בדברים אחרים.
אנא קרא שוב את המקורות שהבאת, ותיווכח בעצמך שלא בלבול יש כאן, אלא דיוק.
כל טוב ושוב תודה