שלום וברכה
שאלה כואבת זו קיימת גם בלי ההשוואה למה שהיה נעשה כלפי האיסלאם. אנחנו די מבזים את ״אותו האיש״ של הנוצרים, ואף יורקים ליד כנסיות וכדו׳, כך שהיחס שלנו לקדושי האיסלאם לא היה נובע מכבוד דתות אחרות, אלא מסיבות אחרות. אולם, השאלה עצמה תקפה מאוד, ומכאיבה מאוד.
הדבר כנראה אומר עלינו כחברה שני עניינים: האחד הוא שאבותינו הקדושים חשובים רק לחלק מאתנו, ולרבים רבים הם לא אומרים דבר מה של ממש. השני הוא היחס לסאטירה ולחיים בכלל, והעמדה כי עיקר הדברים הוא השחוק, ואילו כובד ראש וגדלות נפש אינם משמשים יסוד ציבורי מתמיד.
ומה יעשה מי שרוצה לקדם את שני העניינים האלה? יוסיף אורה. ינכיח יותר ויותר את אבותינו הקדושים והאמהות בחיים הציבוריים; ויציע להתרחק בכלל מההבלים, כאשר הוא מביא בכנפיו דברים מרוממים יותר. אני לא מכיר דרך אחרת יעילה יותר.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
