שלום וברכה,
ההלכה מתייחסת בכבוד רב לגופו של האדם, גם לאחר מותו. היא מחייבת להביא את כולו לקבורה. יש לכך הרבה מאוד הסברים רעיוניים, שהמשותף לכולם הוא ראיית הגוף ככלי שנשא את הנשמה, וראוי ליחס מיוחד בעקבות זאת. לדעת הרמב"ם חובה זו היא מצוות עשה מהתורה. היבט נוסף של חובה זו הוא איסור ניוול המת, ושימוש בגופה.
ברם, כמו בכל נושא אחר, לעתים האיסורים נדחים מפני מצוות חשובות מהם. זה הבסיס להיתר לתרום אברים כדי להציל חיי אדם אחר, או אפילו כדי לשפר מאוד את איכות חייו. המצוות החשובות האלה דוחות את איסור ניוול המת, ביחס לאברים המושתלים בלבד, ושאר הגוף של תורמי האברים חייב להיות מובא לקבורה.
פסיקה נוספת, שנכתבה כבר על ידי ה"נודע ביהודה" (1793-1713) היא שמותר לנתח את המת כדי לקבל מידע ישיר על חולה אחר, שנמצא לפנינו וחולה באותה מחלה, אם ההנחה היא שניתן להציל אותו על ידי כך.
האם חקירת חשד לפשע רציחה ואלימות כלולה בהיתר הזה? המפגינים סוברים שלא, ועל כן הם פועלים בכוח כדי למנוע זאת.
עמדתנו היא הפוכה – חובה לעשות זאת, שכן איסור שפיכות דמים וסכנות הרציחה והאלימות הם יעדים חיוניים על פי התורה עצמה. בשל כך, במקום בו יש חשש מבוסס כי מדובר בפשיעה – חובה לעשות זאת, והדבר מהווה חלק מכבוד הנפטר, שלא מפקירים את מותו.
כמובן שחובה לעשות זאת במינימום הנדרש, לבחון האם הנתיחה חיונית או שניתן לקבל מידע מספיק בלי פעולה פולשנית, כגון על ידי דימות, ולהביא את כל האברים לקבורה לאחר הניתוח.
כל טוב,
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
