מבחנים באקדמיה בצל הקורונה – האם לגיטימי להעתיק?

שלום וברכה

סוגיית העתקה במבחנים בעת הזו היא מהמסובכות ביותר שיש, והיא נידונה בהיקפים רבים בפורומים רבים, ובוודאי שצריך לבחון מהי תרומת ההלכה לדיון הזה.

כרקע, אני מציע מאוד לקרוא את מדבר שקר תרחק שנמצא באתר של “צהר לאתיקה”. אמנם, המקרים אינם זהים לחלוטין, אולם דומים מאוד באופי הדיון, והמוסר היהודי נמצא בשניהם.

נקודת המוצא של הסוגיה היא שהעתקה אסורה היא אסורה כי היא מהווה שקר; היא אסורה כי היא מקרה מובהק של גניבת דעת; היא אסורה כיוון שהיא מנציחה תרבות של שקר, ועוד.

אנו מזכירים כי ייחודה של החובה כלפי השקר היא שזהו התחום היחיד בתורה שנאמר עליו “מדבר שקר תרחק”, ושצריך אפוא להתרחק מאוד מן השקר. העתקה בוודאי אינה נחשבת כהתרחקות מן השקר ומגניבת הדעת.

ברם, אנו מוצאים מצבים בהם לימדו אותנו אבותינו והפוסקים שלעתים היצמדות לאמת המוחלטת מהווה אף היא עיוות. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של יעקב עם לבן, המקלות בשקתות המים, וחז”ל אישרו אותה מבחינה הלכתית, כאשר קבעו “עם נבר תתבר” (מגילה יג ע”ב). ההלכה אמנם מחייבת את האדם להיות נאמן לחובת האמת, גם כשהיא גובה ממנו מחיר (כמו בנושאים רבים בהלכה), אולם מכירה בכך שהיא אינה מבקשת מהאדם להיות נרמס בראש חוצות.

מה אפוא נכון לעשות? כאמור, נקודת המוצא היא לא להעתיק. יהיה נכון לכתוב לבוחן את העובדה שמדובר בסטודנט/ית שאינם מעתיקים, ועל כן – עליו לקחת בחשבון את העובדה הזו בקובעו את הציון, את הפקטור (אם יהיה), וכדו’. אם הדבר אכן יילקח בחשבון על ידו, וכך ראוי שיהיה, זהו המצב הטוב ביותר. אם ההתרשמות היא שהוא אינו משקלל את זה – במועד ב’ יהיה מותר ללכת אחר הכלל ההלכתי של “עם נבר תתבר”, כי כאן מתברר שהמרצה אינו נוהג כשורה.

כמובן שכאשר מדובר על ניהול המערכת כולה, וקביעת הסטנדרטים של האוניברסיטאות – הנושא מורכב יותר. ואולם, ניתן להציב כדרישה בפניהם שיבנו מערכת הערכה שתאפשר להיות ישר בתורה ולא להיפגע. הדבר הזה הוא אפשרי, וזוהי חובה מוסרית מהמדרגה הראשונה, שלא לטפח את תרבות השקר.

אוי לנו כי הגענו לכך שחותמו של הקב”ה מחולל בראש חוצות. 

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

לקריאה נוספת:

• מבחני האקדמיה בקורונה: “חסר את השיקול של האמון”
• גניבת חומרי לימוד מהמרצה