בית » שאלות » אתיקה שלטונית » למה המדינה מנסה “לחנך” אותי?

למה המדינה מנסה “לחנך” אותי?

שאלה:

אני מוצאת את עצמי עוסקת לאחרונה בשאלה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים: עד כמה זה לגיטימי שמדינה מבקשת לחנך את האזרחים להתנהגות שלפי דעתה נכונה גם בשעה שהיא אינה פוגעת באחר או לחילופין שתעניש את מי שפוגע באחר: מכירת אלכוהול, צריכת סמים לשימוש ביתי, עישון במקום פרטי באמצעות מיסוי כבד ועוד. בחלק מהמקרים הכפיה היא באממצעות ענישה ובחלק באמצעות מיסוי או תגמול. מה הכללים? מה הגבולות?
 

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

שלום וברכה

השאלה בה את עוסקת היא אחת השאלות העיקריות ביותר הקיימות בתחום של יחסי היחיד והחברה. חלק גדול מהעולם הליברלי מושתת על המאבק כנגד התערבות המדינה בחיי הפרט, ובהותרת מרחב עצום של בחירה חופשית לאדם, וכמובן שהתפישה המנוגדת לה טוענת כי זהו תפקידה של החברה. כמובן שהדעות לרוב אינן קיצוניות –  שכן לכל צד יש גבולות.  גם הליברליזם מכיר בדרך כלל בחשיבות המדינה במצבי קיצון, כמו גם בשמירתה על כך שהחרות של האחד לא תהפוך לשעבוד של השני; ואילו – מנגד – גם בעולם השמרני יש מקום רחב לבחירתו החופשית של האדם, הן כאידיאל מאז המהפכה הצרפתית, ובין במישור הספק, כיוון שלא תמיד המדינה יודעת לקבוע מהו הדבר הנכון.

האם יש עמדה ״יהודית״ בשאלה זו ?

כנראה שגם בעולם היהודי היו מחלוקות בסוגיה זו, וחלק מהן גם בא לידי ביטוי בהלכות ציבור המועטות שיש לנו, כגון: עד כמה קל או קשה להגדיר מישהו כזקן ממרא, שזו מחלוקת תנאים, והיא קשורה בשאלת החרות, וכדו׳.

ברם, ניתן לומר כי בכללה העמדה היהודית היא שלמדינה לא רק מותר אלא שיש לה חובות לעשות זאת. התורה הטילה חובת השבת אבידה לאדם, והיא נדרשה על ידי רבים לא רק כהשבת חפץ, אלא גם כהשבת דמותו ואנושיותו לעצמו; התורה דיברה על ערבות הדדית של כולנו; התורה אף ציוותה ״לא תעמוד על דם רעך״, ואנחנו לא יכולים לומר לעצמנו כי אין אנו אחראים לאחרים; תורה ציוותה ״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״.

אולם, גם בתוך התורה עצמה יש כאמור עמדות שונות. אני נוטה לעמדה הליברלית יותר, אך לא בצורתה הקיצונית. עמדה זו מכירה בראש ובראשונה בחרותו של אדם ובבחירה החופשית שלו, כמו גם בעובדה שהמדינה עצמה אינה בהכרח יודעת שמה שהיא מנסה לכפות הוא טוב, ולמעלה מכך – הסכנה של מתן כוח כפיה למדינה, שיכול להתדרדר במהירות מכפייה שנעשית אכן לטובת האדם לניצול ציני של כוח הכפייה של המדינה לטובת ראשיה. אך היא לא נעצרת כאן, והיא מכירה בכך שיש דברים קיצוניים שהמדינה צריכה להיחלץ לכפות על היחיד (התדרדרות לסמים, כסאות בטיחות לילדים), ומעבר לכך: בשל העובדה שלכל החלטה של היחיד יש משמעות ציבורית (מי שלא חוגר בחגורת בטיחות מטיל עומס כבד על בתי החולים ורשת הביטחון החברתית) המדינה צריכה להתערב במצבים מיוחדים.

כל טוב

יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר

לקריאה נוספת:

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים