שלום וברכה
זו שאלה עדינה מאוד ורגישה מאוד.
על כפות המאזניים עומדים שני השיקולים העיקריים שהעלית בדבריך: מחד גיסא, מדובר בהצלה ממשית של חיי אדם, שאין שום דרך אחרת לעשות זאת, זולת על ידי תרומת אברים. בשל היות ניתוח השתלת אברים מורכב ומסוכן – מנסים קודם כל למצות את כל האפשרויות הרפואיות האחרות, ורק כשזו נותרת האפשרות האחרונה – פונים להשתלה. על כן, מוצדק מאוד לעשות הרבה מאוד כדי להציל חיי אדם. מאידך גיסא, בדיוק כפי שכתבת, המשפחה התורמת נמצאת בנקודה מאוד מאוד רגישה של חייה, ובחירתה אינה בחירה חופשית, ובתוך הצער הגדול הזה הם מתבקשים לעשות את המעשה האציל והמתחייב של הסכמה לתרומת אברים.
מה אפוא נכון לעשות ?
בדילמה מעין זו צריך להכריע את ההכרעה העקרונית כי הצלת חיים קודמת לכל דבר, ועל כן – גם אם חס ושלום יש פגיעה במשפחה המתאבלת – חובה לעשות זאת כדי לקיים נפש.
ברם, ההכרעה הזו אינה בינארית, ואין בה אמירה כי הרגישות כלפי המשפחה אינה מרכיב בהתנהגות האתית. מוטל עלינו אפוא לעשות פעולות רבות כדי לרכך את הכאב הגדול של המשפחה, וכדי לאפשר לה את המרווח שהיא זקוקה לו כדי לקבל החלטה ראויה.
בין פעולות אלה נמצאות:
א. עידוד חתימה מראש על כרטיס אד"י, ואז המשפחה יודעת כי זה רצונו של הנפטר. מניסיוני למדתי כי הדבר מקל מאוד על התקבלות ההכרעה.
ב. מסע ציבורי של הבעת הערכה מתמדת למשפחות שהסכימו לתרום, ועל ידי כך מוטמע במשפחה המשמעות האצילה של המעשה שלהם. הדבר מרכך את המצוקה, והופך את המציאות להרואית.
ג. הימנעות מיצירת דיבור על תרומת אברים עם המשפחה לפני שנקבע מוות מוחי נשימתי, כדי שחס ושלום לא תהיה לה התחושה כי ממש מצפים כבר שיקירם ימות, כדי להציל אנשים אחרים.
ד. דיבור בנחת, ברגישות, בעידוד, ולא תחת לוח זמנים לחוץ או שפה אלימה. בדרך כלל, יש זמן מספיק לכך בין זמן קביעת המוות המוחי ובין המועד האחרון שהתרומה אפשרית.
ה. עידוד המשפחה להתייעץ – בין עם חבריהם וקרוביהם, ובין עם העולם הרבני לגווניו (צהר מקיימת מערכת עניפה של 'שידוך' בין משפחות לרבנים, כדי לדון ביחד על הנושא, וכדו'.
בדרך זו, פועלים לאור ההכרעה האתית החד- משמעית, והיא חובת ההצלה של החולה הזקוק להשתלה, ואף על פי כן לבנו לא גס, חס ושלום, במצוקת המשפחות, ובחובת הלווי שלהם בשעותיהם הקשות.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
