שלום וברכה
זו שאלה רגישה מאוד ועדינה מאוד, וקשה מאוד מאוד למתוח את הקו במקום המדויק.
הדיון מורכב משתי תנועות. ראשונה שהן היא החשיבות הגדולה של הניידות והעצמאות לאדם המבוגר. לא מדובר רק בשאלה טכנית, שניתן לפותרה על ידי הסעות או מוניות. ממומחים בתחום הנפש ומניסיוני למדתי שמדובר בחלק מתפישת האדם את זהותו ועצמאותו, ושלילת יכולתו לנהוג פוגעת לא רק בצדדים הטכניים של החיים, כי אם חודרת למקומות העמוקים יותר, והיא מהווה מבוא חס ושלום לירידה גדולה בכל מדדי החיים. הדבר דומה במידה רבה ליציאה לפנסיה, או לאירועים מעין אלה.
מאידך גיסא, מדובר בדיני נפשות, שאינם נוגעים רק בסיכון שהוא נוטל על עצמו, כי אם בסכנה העצומה של פגיעה באנשים אחרים, ודברי התוס' (המהווים בסיס גדול לדיונים בנושא המסכות בקורונה) הם עיקרון אתי חד משמעי: "ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק".
כיצד אפוא מתמודדים עם התלבטויות מעין אלה.
מתחילים בנקודת המוצא: נקודת המוצא, "המוחזק" בלשון התורה שבעל פה, היא שהוא נוהג, ומותר לו לנהוג, ומניעת הנהיגה ממנו מסכנת אותו. ברם, כפי שאנו כותבים פעמים רבות באתר זה, נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, אלא ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", לאמור: אתם אלה שצריכים לבחון האם יש בידכם מספיק ראיות שהגיע הזמן לגרום לו להפסיק לנהוג. אתם צריכים לבחון באמת האם הוא מסכן את הבריות ואת עצמו, האם יש דרך להתמודד עם בעיה זו בדרך אחרת, האם יש הגבלות שהוא ישמור עליהן מצד עצמו וכדו'. אם יש בידכם עמדה שאכן מדובר במצב בו הוא מסכן – זה הזמן. עדיף כמובן שהדבר ייעשה על ידי שכנועו, אבל אם אין דרך לעשות זאת זה – חובת ההיזהרות מפגיעה באחרים מחייבת לפעול במצב הקרוב לוודאי. אולם, כאמור, לא להקדים את העשייה הזו לזמן שעדיין לא ברור שחובה לעשות כך.
האם אתם יכולים ללכת בדרך זו ?
כל טוב ובריאות
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
