בית » שאלות » אתיקה חינוכית » כיצד מתמודדים עם מעשים שנויים במחלוקת של יעקב אבינו ובניו?

כיצד מתמודדים עם מעשים שנויים במחלוקת של יעקב אבינו ובניו?

שאלה:

בס”ד

1. יעקב אבינו אומר לאביו יצחק: “אנוכי עשו בכורך”. מפשט הכתוב משמע שיעקב משקר לאביו. אומנם רש”י מפרש: “אנוכי הוא המביא לך, ועשו – הוא בכורך”.
כיצד רש”י יכול לפרש זאת??הרי (ושהרב יתקן אותי אם אני טועה) זה עיוות הכתוב! חוץ מזה, רש”י לא פותר דבר, שכן יעקב ממשיך: “כי הקרה ה’ אלוקיך לפני” בתשובה לשאלת יצחק איך הוא השיג ציד כ”כ מהר, ומשפט זה לא ניתן לפרש כאילו זה לא שקר. בנוסף, יעקב אומר: “קום נא שבה ואכלה מצידי”, וגם כאן לא ניתן לפרש שזה לא שקר, שהרי זה לא צידו של יעקב, הוא לא צד זאת. ובכלל, גם אם רש”י יצליח לפרש שלא היה פה שקר – גניבת דעת בוודאי הייתה פה!

2. א. “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו לדברו לשלום” – מפסוק זה עולה שהאחים שנאו את יוסף רק בגלל העובדה שיעקב אהב את יוסף יותר מאשר אהב אותם.
האם קטנוניות וקנאה שטחית זו, לשנוא בגלל דבר כזה, מתאימה לשבטי יה?
ב. כיצד העלו על דעתם בכלל לרצוח בדם קר את אחיהם?? הרי זה אחת משבע מצוות בני נח, כלומר, זה המוסר הכי בסיסי! ושוב, האם זה מתאים לגדולי האומה(וחז”ל מאדירים תדמית זו), שבטי ישראל?

3. כיצד ייתכן שיהודה הלך לזונה?

4. כשעמ”י גלה מארצו, נתערבבו עשרת השבטים בין הגויים (למשל, חוקרים אומרים, כי המון אפגנים הם צאצאים של עשרת השבטים…). ידוע הדבר, שלכל שבט יש תפקיד בעם ישראל, וכל שבט מגלה פן משלו וחיוני לשלמות העם. שאלתי היא, האם בעתיד אנו מובטחים ששנים עשר השבטים ישובו ויתאחדו? אם לא, האם זה אומר שעם ישראל יהיה חסר? (מבחינה מציאותית-טבעית-ריאלית, לא נראה שיש אפשרות שהשבטים יחזרו ליהדות…)

תודה רבה!!!

השאלה והתשובה פורסמו לראשונה באתר “מורשת” בתאריך י”ט טבת התשס”ו, 19.01.2006

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

שלום וברכה
א. שאלה זו היא שאלה כפולה. ראשונה – פשוטו של מקרא מלמד לכאורה שלא כרש”י בשל המשך הדברים. שנית – הדבר אינו ממעט בבעיה המהותית של אי אמירת האמת, שהרי גניבת דעת בוודאי הייתה כאן. נראה כי לא ניתן ללמוד פרשה זו בלי לעמוד על כל המורכבות שבה.
אני מצרף קטע מספר שחיברתי על נושא הנבואה. הספר עוד לא פורסם. ייתכן ויהיו בעיות טכניות בקריאה כיוון שמדובר בהעתקת טבלה לאתר זה, שאינו בנוי לטבלאות, אולם ניתן יהיה לקרוא את הרעיון הכללי של הדברים.
ו

לקיחת הברכות על ידי יעקב:
מעשה לקיחת הברכות על ידי יעקב אבינו נידון אף הוא במסגרת הפרשנות הפנימית, שכן אף בו עולות שתי השאלות המלוות אותנו לאורך חיבור זה. השאלה הראשונה היא כיצד הצדיק יעקב אבינו לעצמו את לקיחת הברכות, שהרי אף הוא סבר שמעשה זה הינו מרמה, ופחד שמעשה זה יביא עליו ברכה ולא קללה. האדם הרואה לעיניים ראה את המעשה – לקיחת הברכות -, אולם לא היה יכול לחדור לטיב המעשה כשם שנתפש אצל יעקב. השאלה השניה באה לאחר בירור מגמתו של יעקב ודרכי ההיתר שהורה לעצמו, והיא: מהי ההכרעה הא-לוהית ביחס לכוונתו ומעשהו של יעקב אבינו – האם ניתן ללמוד ממנה הלכה לדורות שמגמה זו ומעשה זה רצויים בעיני ד’, או שדרכו של יעקב זכתה לביקורת שלילית מוחלטת, והיא אסורה .
נציג תחילה את הסיבות מכוחן יכול היה יעקב להורות היתר לעצמו לקחת במרמה את הברכות:
א). הברכה בה אנו עוסקים איננה שאלת בחירת האומה והמשך דרכם של אברהם ויצחק. מתחילת דרכו של אברהם אבינו בפרשת לך לך אנו מוצאים כי ברכת ד’ הינה ברכת הארץ וברכת הזרע. ברכה זו מועברת ליצחק אבינו והוא עצמו מעביר אותה ליעקב בסוף פרשת תולדות . הברכה שלקח יעקב מעשו לא הייתה קשורה לברכת הזרע והארץ כי אם למבנה הפנימי של זרעו של יצחק. יצחק ביקש כנראה לחלק את ביתו בין שניים: בין יעקב שקיבל את ברית הארץ ואת ברית הזרע, ובין עשו שקיבל את טל השדה ושמני הארץ. ראיה לכך שיצחק ביקש בברכה זו רק לייסד את מבנה משפחתו מתגלה כאשר אנו בוחנים מה קרה בדור הבא. וכן, בדור זה התחלקו התפקידים בתוך משפחת יעקב. . ניתן אף להשוות את מה שאירע במשפחת יעקב לבין ברכות יצחק, ולראות את הדמיון הרב. ברכת יוסף דומה מאוד לברכה שעליה מדובר בפרשת גניבת הברכות:
בראשית מט כב-כה בראשית כז, כח-כט
מא-ל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם. ברכות אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו.
ויתן לך הא-לוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אימך, אורריך ארור ומברכיך ברוך

בין אם נכונה הבנתנו בדבר מגמת יצחק ובין אם המגמה אחרת, ברור שלא מדובר בברכת הזרע והארץ. הוראת ההיתר של יעקב עשויה הייתה אפוא להתבסס על העובדה שהוא היה הבן הנבחר, ואת זאת הוא ידע מראש (ראה לקמן). כיון שכך ברכת יצחק מגיעה לו .
ב). מעשה יעקב אבינו היה מבוסס על נבואת רבקה. בעת הריונה נאמר לרבקה: “ולאום מלאום ייאמץ, ורב יעבוד צעיר” (בראשית כה, כג). נבואה זו עמדה לנגד עיני רבקה בשעה שכפתה על יעקב ללכת ולהטעות את יצחק. ייתכן שאהבתה ליעקב אף היא הייתה קשורה בנבואה זו. אם אכן דבריה ליעקב היו בנויים על דברי הנבואה, הסתמך עליהם כנראה גם יעקב אבינו בהוראתו לעצמו. בעצם יכולת השימוש בנבואה עתידית כדי להורות היתר להתנהגות מסוימת שאינה בתוך שורת הדין נעסוק בהמשך פרק זה, במעשה יוסף במצרים.
ג). בתחילת ימי יעקב ועשו מכר עשו את הבכורה ליעקב. שורת הדין נותנת כי מכירה זו מחייבת, ואף אם לא במישורים ההלכתיים של דרכי הקניין המוכרים, היא נחשבת כמחויבות של עשו לוותר על הבכורה. התורה מדגישה כי לא די שעשו מכר את הבכורה, דבר שהיה יכול להתפרש כנפילה רגעית הנובעת מלהיטותו לנזיד עדשים, אלא אף בז לעצם קיומה “ויבז עשו את הבכורה”. על פי פשוטו של מקרא מכירה זו לא נודעה ליצחק, ועל כן לא הגיב לה. לא ברור מדוע יעקב לא גילה את אוזן יצחק על דבר המכירה, וייתכן שהעריך שיצחק לא ייתן לה את המשקל הראוי. אולם יעקב אבינו יכול היה לראות במכירה זו אחת מדרכי ההיתר.
ד). יעקב אבינו היה לכוד בין שתי מחויבויות. מול דברי אביו לעשו, שכוונתו לברך אותו עצמו, עמדו דברי אמו שציוותה עליו לקחת את גדיי העזים, ולהביא על עצמו ברכה זו. אמנם, מכמה סיבות נראה שמחויבותו לאביו גוברת על מחויבותו לדברי אימו , אולם ניתן לצרף גם טיעון זה להיתר אפשרי שנתן יעקב לעצמו.
ה). על פי רש”י, הקהה יעקב אבינו את עוצמת דבריו בהטעימו “אנכי – עשו בכורך”. גניבת דעת אסורה אף היא, ונראה שהדברים כלולים בכל מסגרת של צווי על אמירת אמת והרחקה מן השקר. אף שאין סיבה זו עומדת בפני עצמה היא יכולה להצטרף לדרכי ההיתר.

דברים אלו לא ללמד סנגורייא על יעקב באו כי אם לצייר את תמונת העולם כפי שייתכן והצטיירה במחשבת יעקב אבינו, ולשער מה היו הסיבות שהורה היתר לעצמו בבואו אל אביו. אלה כמובן רק הקדמה לשאלה השניה והחשובה לדורות, והיא מהי הפסיקה הא-לוהית ביחס למעשהו של יעקב אבינו. האם הסכים הקב”ה על ידו בתורתו, וממילא ניתן ללמוד מכאן לדורות כי בתנאים ובנסיבות דומות לאלו שיעקב אבינו עמד בפניהם יש מקום לנהוג כמוהו ? או שמא נענש יעקב, ובכך לימד הקב”ה לדורות שדרך זו אסורה ? שאלתנו מצטמצמת בתחום גניבת הברכות ואינה מתפרשת לכל היקף שאלת העדפת יעקב על פני עשו אחיו.
בתורה שבכתב ובאגדה מצאנו ראיות שונות לכוונים שונים, דבר המקשה על הבנת פסיקתה של התורה ביחס למעשה זה:
א). בראש ובראשונה נראה כי הברכות נתקיימו בו על אף שהגיעו ליעקב במרמה לפי דברי יצחק . יצחק עצמו לא נטל אותן חזרה, ולא הביא על יעקב קללה ולא ברכה. הוא בירך את עשו רק במה שנותר. על פי דברינו לעיל, הראיה המכרעת להתקיימות ברכות יעקב היא בכך שהן מתממשות בזרעו. מובן שיש לדון בטיב ראיה זו, ולשאול האם העובדה שדרך מסוימת הצליחה מלמדת על היותה רצויה בעיני ד’ מלכתחילה. האם ניתן לקבוע כלל פרשני כי כל אימת שנראה שמעשה מסוים הוביל למגמות החיוביות שהתאימו לכוונת עושהו – הדבר מלמד על היותו רצוי בעיני ד’, אלא אם כן הכתוב מציין במפורש כי סיבת ההצלחה היא אחרת . מעבר לכך, יש שפירשו כי הותרת הברכות ליעקב על ידי יצחק נעשתה מחוסר ברירה, שכן לא ניתן היה לבטל ברכות, ועל כן לא ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מכך. יש שפרשו כי ליצחק עצמו נתבררה טעותו, ועל כן סיבת השארת הברכות אצל יעקב אינה מלמדת על ההיתר להשיג דברים במרמה אלא אם מודה נשוא הרמאות בדיעבד.
ב). מנגד, נראה שמידה זו של יעקב פגעה בו עצמו. בהמשך דרכו בחרן נהג כלפיו לבן במרמה, ונתן את הצעירה לפני הבכירה. דברי לבן “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”, אף אם לא התכוון לכך במודע, הדהדו באזני יעקב – אתה שנתת את הצעיר לפני הבכור, מה לך כי תלין על כך שמעשה זה נעשה לך ! אם אכן יש לראות במעשה לבן ליעקב מידה כנגד מידה הרי שיש בכך הכרעה כי מעשהו של יעקב אינו רצוי בעיני ד’. אולם כל זה נכון רק במידה שיש לראות במעשה לבן שדר א-לוהי ליעקב. המדרש אכן ראה זו כך:
…בצפרא והנה היא לאה, אמר לה:
מה רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי ?
אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כך היה צווח לך אבוך עשו ואת עני ליה, ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי וגו’, ויאמר לבן לא יעשה כן וגו’… (בראשית רבה ע, יט) .
ג). יעקב אבינו השקיע מאמץ מרובה, שלווה בהתרפסות של ממש, בפיוס עשו עם חזרתו מחרן. הוא אמר זאת במפורש: “כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני” (בראשית לב,כ). גם פשוטו של מקרא מלמד על הקבלות רבות שבין לקיחת הברכות על ידי יעקב לבין דבריו לעשו :
כפרת פני עשו מעשה לקיחת הברכות
והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו
וישתחוו לך בני אמך

כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב
ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים

קח נא את ברכתי אשר הבאת לך
והנה עתה לקח ברכתי

בכך הודה יעקב עצמו כי לקיחת הברכות לא הייתה מעשה ראוי, והרי הוא מבקש את הכרתו של עשו במעשהו. על פי חז”ל, עשו עצמו הודה על הברכות:
….א”ר אייבו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו.
והיכן נתאוששו לו ? כאן, מן דאמר ליה אחי יהי לך אשר לך… (בראשית רבה עח, יא).
ד). פרשה לקיחת הברכות אינה מתבארת רק מהאמור בספר בראשית, ויש לה הד גם בדברי הנבואה:
וריב לד’ עם יהודה, ולפקוד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו. בבטן עקב את אחיו, ובאונו שרה את א-לוהים. …
ויברח יעקב שדה ארם, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר… (הושע יב, ד-יג).
נבואה זו קשה לפירוש. לא ברור האם עקיבת יעקב את אחיו נדרשה בדברי הושע לשבח או לגנאי. בפרשנים נאמרו דעות שונות. רובם דרשו זאת לשבחו של הקב”ה אשר הגן על יעקב גם בעת בריחתו לחרן. אולם הקשר הדברים בנבואת הושע מלמד גם על הצד השני של המטבע – הדרישה לגנאי של ממלכת ישראל ויהודה במקביל לשורש מעשהו של יעקב שגרם לו לברוח לחרן.
ה). התורה שבעל פה באגדה משתמשת במידת גזירה שווה כדי ללמד על חומרת מעשהו של יעקב:
… זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה.
והיכן נפרע לו ? בשושן הבירה, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד (בראשית רבה סז, ד).
ו). חובה להזכיר בהקשר זה גם את תורת הסוד שהעמידה את יעקב אבינו כדמות וסמל לאמת. עניין זה צריך להתפרש במובן רחב יותר, שכן דווקא דמותו של יעקב נראית הבעייתית ביותר ביחס למידת האמת . בעיה דומה קיימת גם ביחס למידת החסד שיוחסה לאברהם אבינו . אולם עצם הגדרת יעקב אבינו בהקשר מידת האמת מלמדת על הכרעת תורת הסוד ביחס למעשיו של יעקב בתחום לקיחת הברכות.

לפנינו אפוא ראיות לכאן ולכאן, וקשה לקבוע מה העמדה השיפוטית של דבר ד’ במציאות זו. כמו בנושאים קודמים לדעתנו ניתן לפרש זאת באחת משלוש דרכים:
הדרך הראשונה – הכרעה כי דבר ד’ אישר את דרכי ההיתר שנקט בהם יעקב. במציאות מורכבת ומסובכת של התנגשות יסודות ומידות הרי שמידה טובה אחת דוחה לא רק מידות רעות, כי אם גם מידות טובות הנמוכות ממנה. החשיבות המרובה של הברכות, הצדק כתוצאה מהמכירה, הנבואה לרבקה ועוד דרכי ההיתר שהובאו לעיל דוחות את מצוות הנאמנות לאמת במובנה המקובל. האמת מתפרשת כאן לא במובנה המצומצם – דברים חייבים להתאים למציאות ההווית – כי אם במובנה הכולל והרחב יותר. מידת האמת שנקט בה יעקב אבינו היא המידה הכוללת של האמת, העוסקת בשקלול כל הופעות האמת במציאות. כמובן שהכרעה בדרך פרשנית זו מחייבת להתייחס לכל הראיות המבקרות את דרכו של יעקב שהובאו לעיל ולדחותן, או לבארן בדרך אחרת, כגון: לטעון כי לדברי לבן ליעקב אין קשר למעשה לקיחת הברכות, וכן שבקשתו של יעקב מעשו להכיר במכירת הברכות תתפרש כיציאה משורת הדין וכדו’. לפי זה פסק ההלכה הא-לוהי הוא שיעקב צדק ומלמד הוראה לדורות .
אפשרות שניה- הראיות שהובאו כדחיית דרכו של יעקב הן הראיות המכריעות, והן מלמדות שהתורה דחתה את שיקוליו של יעקב אבינו. אף על פי שהיו ליעקב דרכי היתר רבות מלמד דבר ד’ בתורה שאלה אינן מכריעות בעיני הקב”ה ונדחות על ידו. לפי זה, “ראש דברך אמת”, ואין רשות לאדם להפעיל שיקולים אחרים בדחיית מידת האמת. דברים אלה צריכים להיבחן ביחס לפרשיות אחרות המלמדות שמידת האמת כן נדחית מפני מידות אחרות , אולם אין בכך סתירה לדרך זו, כיון שניתן ללמוד מפרשה זו שדרכי ההיתר המצויות בפרשה זו אינן נדחות מפני האמת.
האפשרות השלישית – המורכבת – היא לטעון שהסתירה שלכאורה שבהכרעת התורה ביחס למעשהו של יעקב אינה סתירה מדומה, שיש להכריע בה כאחד מן הצדדים ולדחות את ראיות הדרך השניה. מקור הסתירה נעוץ בעובדה שהתורה מכריעה הכרעה דו-משמעית: יעקב אבינו נהג כשורה ולא כשורת הדין כאחד. על מעשהו המתאים לאמת זכה בטובה, ועל הקלקול שבדרכיו לקה. טענה זו מורכבת ביותר, והיא חייבת למצוא מקבילות הן בכתבי הקודש והן בתורה שבעל פה . והיא מחייבת גם ברור ארוך על עצם האפשרות כי מעשה מסוים יהיה רצוי ולא רצוי כאחד, אולם יש בה גישה שונה משתי קודמותיה בכך שאין היא מבטלת או משנה את פשטי ראיות האחת מפני השניה.
בין כך ובין כך נדרשת פרשה זו על פי דרכה של הפרשנות הנבואית. היכולת ללמוד פסק הלכה מחייבת הכרעה א-לוהית ביחס למעשה יעקב – הן ביחס למניעיו וכוונתו והן ביחס לפסיקה הא-לוהית .

שנאת האחים:
אין מדובר בשנאה בשל אהבת יעקב בלבד. אל תשכח כי במשך 23 הדורות מאז בריאת העולם נבחר בן אחו אהוב, וכל השאר נאלצו להיפרד מארץ ישראל וממרכז הקיום, ולהיות משולחים לארץ אחרת. כך אירע גם לעשו ישמעאל ולוט. על כן, פחדם של האחים היה מוצדק – הם הבינו כי בחירת יעקב ביוסף משמעה גירושם מחוץ לתחום והחליטו להיאבק על כך. בשל כך הם החלו לפורר את בית יעקב: שמעון ולוי בשכם, יהודה היורד לתמנע, האחים הרועים רחוק מאוד מחברון, ראובן השוכב (או מבלבל) יצועי אביו כחלק מהמאבק על הבכורה, שמעון שאחד מבניו נקרא שאול בן הכנענית ועוד ועוד. חלק מזה הוא ההיפטרות מיוסף. חשוב להדגיש כי בדבריי אין הצדקה לכך, כי אם הסבר לחששם.
אין מילים אפשריות לבאר כיצד התדרדרו לנכונות להורגו.

לא ניתן לדון את יהודה על הליכה לזונה.

אין אנו יודעים הרבה דברים על שיבת עשרת השבטים. זו מחלוקת גדולה גם בין גדולי ישראל. נצטרך לחכות.

כל טוב

יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר

לקריאה נוספת:

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים