שלום וברכה
יישר כוח על השאלה החשובה הזו.
נקודת המוצא שלה היא כמובן שלהורים שלנו אין שלטון על הדעות שלנו, ולנו כהורים אין שלטון על דעות הילדים שלנו. מצוות כיבוד אב ואם אינה כוללת בתוכה חובה לאמץ את הדעות של ההורים, וביטול העצמיות מולם. זהותו העצמית של הילד ודעותיו הן נכסי היסוד שלו, והוא לא חייב לקבל את דעתם. כדאי לקרוא את המאמר שכתבתי על הנושא בכללו: "כבוד האדם של הילד במצוות כיבוד הורים: האם חייב הילד לציית להוריו?", בתוך הקובץ אהבת האדם וכבוד הבריות: קובץ מאמרים ודברי הגות.
אולם, מצוות כיבוד אב ואם כן מחייבת את הדרכים לעשות זאת. בראש ובראשונה, ילד אינו מבקר את הוריו. הוא לא פוגע בהם, והוא לא מטיח בהם שהם נוהגים לא כשורה. זה לא כלול ברשות שיש לו לנהוג בדרכו שלו. לא זו בלבד, אלא שכאשר מדובר באירוע פומבי, בו דבריו ועמדתו של הילד משפילים ופוגעים בהורים – אסור לו לומר את הדברים.
ומעבר להלכה, יש לזכור תמיד את המבט החלקי בו כל אחד מאתנו רואה את ה"אמת", ובעיקר כאשר מדובר בפערי דורות של ילדים והורים. צריך להתמלא ענווה, וצריך לזכור דברים שמופיעים במקומות רבים בין בתנ"ך ובין בדברי חז"ל על חכמת הזקנים, ועל ההבדל בין המבט של אדם צעיר ובין זה של המבוגר. לא תמיד המבוגר צודק, אבל מעצם העובדה שיש לו יתרון של מבט רחב יותר – צריך הילד גם להתמלא ענווה וזהירות שמא הוא עצמו לא צודק, והוא מתגאה ומתנשא בעמדותיו הנחרצות.
ההליכה לאור כל העקרונות האלה מאפשרת להיות אתה עצמך, ובד בבד לקיים את מצוות כיבוד הורים בצורה הראויה ביותר.
כל טוב ושוב יישר כוח.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
