שלום וברכה,
יצירת ייצוג דיגיטלי של אדם שנפטר פוגשת היבטים שונים ומגוונים של האתיקה ההלכתית. אין מדובר בהנצחה או בהספד עליו, שאלה דברים חיוביים ביותר, כי אם ביצירת מצג שווא, שעם השתכללות הבינה המלאכותית ידמה יותר ויותר למציאות האמיתית, ויהיה בסיס לגניבת דעת, לנתינת מכשול בפני עוור וכדו׳. זהו רק אחד ההיבטים שיש לדון בהם, ולקבוע את ההבדל שבין סיפור חיים מבורך ובין כינון מטעה של יעילות דיגיטלי.
היבט נוסף הוא הפגיעה במת עצמו. אמנם, כיוון שנפטר אדם והלך לבית עולמו אין הוא נמצא עוד בארץ חיים, ועל כן נראה כי הוא לא יכול לפגוע ולא ניתן לפגוע בו, אולם אנו מוצאים בהלכה התייחסויות גם לכבודו של אדם לאחר מיתה, ולא רק לאיסור לפגוע בגופו. כך לדוגמה נפסק ברמ״א שאיסור על לשון הרע חל גם על אדם שנפטר: ״המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות ב"ד, ואם קבורים בסמוך לו ילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו…״ (רמ״א, שו״ע חו״מ תכ, לח).
במקום אחר בהלכה אנו מוצאים גם צורך לבקש מחילה מאדם שנפטר לאחר שפגעו בו ולפני שביקשו את סליחתו: ״אִם מֵת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, מֵבִיא י' בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָם עַל קִבְרוֹ וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁחָטָאתִי לוֹ…״(שו״ע או״ח תרו, ב), ובהמשך אותו סימן: ״תַּקָּנַת קַדְמוֹנֵינוּ וְחֵרֶם, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַמֵּתִים״ (שם ג).
התייחסות זו מלמדת שכבודו של אדם שנפטר הוא חלק בלתי נפרד ממערכת השיקולים. לאמתו של דבר, הגישה הזו מחלחלת לעוד הרבה מקומות על אף השוני שבין המקרים, כגון לעמדה ההלכתית (שניתן לערער עליה) כי אין לוקחים אברים של אדם שמת במוות מוחי-נשימתי להצלת חיים בלי הסכמתו מחיים או של הקרובים אליו, על אף העובדה שההצדקה ללקיחת האברים גדולה מאוד מכוח המעמד ההלכתי של חובת הצלת נפשות.
נראה אפוא שמה שאסור לעשות לאדם בחייו אסור גם לעשות לאחר מותו.
האם קיים שיקול נוסף, של הימנעות מפגיעה בהשכחת המת מן הלב ? שיקול זה אינו שיקול הלכתי. הגזירה שישתכח מן הלב היא הנחה פסיכולוגית, ואולי אף בעלת משמעות תיאולוגית, אולם אין בה הוראה מעשית, ולהפך – אנו עושים פעולות רבות כדי להצמיח את הנטיעות שהאדם הנפטר נטע בתוכנו, ולא נמנעים מהנצחה. על כן, שיקול זה אינו צריך להשפיע.
כל טוב,
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת: