שלום וברכה.
ראשית, אני מבקש להיות שותף עמכם בשעותיכם הקשות, ולחזק ככל יכולתי את התנהלותכם.
אכתוב רק את העקרונות היסודיים, ואם תרצו לדבר אישית, אפשר להתקשר אם דברים לא יהיו ברורים. בנושאים אלה אכן כל מקרה לגופו, וצריך להבין את המצב הרפואי קודם שניתן לקבוע באופן מוחלט מה לעשות במקרה הייחודי.
נקודת המוצא של ההלכה היא כמובן שאין אנו יודעים להעריך את משמעות החיים וכל דקה בהם. לפיכך, ברור באופן חד משמעי שאסור לעשות שום פעילות אקטיבית כדי לקצר חיים. ההלכה רואה בקיצור חיים מעשה הקרוב לרצח, והוא אסור לחלוטין.
אולם, בניגוד לתדמית המוטעית, ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר, כאשר לא מדובר בתהליך ריפוי, כי אם בסבל נוראי מעצם המשך הקיום. היא מתירה במצבים מסוימים להפסיק טיפול שאין בו תוחלת, ולעבור לטיפול פליאטיבי תומך, המרכך את הייסורים של האדם, ומניח לו ללכת לבית עולמו בנחמה ובכבוד. מדברי הרמ"א בשו"ע עולה כי בשלב מסוים חל איסור של ממש למנוע מהאדם למות, אם כי כמובן מתיחת הקו בין מצב למצב היא מהקשות שבשאלות הפסיקתיות.
יש גם משקל של ממש להבעת רצונות של החולה. אני מבין שככל יכולתה להביע את עמדתה – היא אינה רוצה שיחזירו לה את הזונדה. אם אכן זה המצב – החזרת הזונדה היא איסור !
והטיפול הנכון במצב הזה הוא טיפול פליאטיבי, מיטיב את מצבה, כמובן מתן נוזלים, משככי כאבים וכדו'. אם הדרך היחידה להפסיק את ייסוריה היא מתן מורפיום, הדבר מותר, בשל המטרה הבסיסית של הפחתת הייסורים, וזה גם אם חס ושלום עלול להיות בזה ממד של קיצור החיים.
אדגיש שוב כי אלה העקרונות, אבל כדאי מאוד להתייעץ באופן ספציפי מה לעשות.
שתזכו לשמחות,
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
