שלום וברכה
אני מבין היטב את התחושה. קשה לי למנות כמה פעמים כתבתי עליה מראש, הזהרתי מפניה מראש, וטענתי כי היכולת היחידה של שלטון לקיים מדיניות היא רק אם יש בו אמון, ואם מאבדים את האמון בשלטון – אט אט חומקת יכולת קבלת ההכרעות וניהול המדיניות. ואשר יגורנו כולנו – בא לנו. ואכן, נראה באמת כי קבלת ההחלטות אינה נעשית בצדק וביושר, אלא בכניעה לכוח ולובי פוליטי.
מבחינה הלכתית, לכאורה היה קל אפוא לקבוע כי משעה שהשלטון נוהג כך – סמכותו נפגעת ואולי אפילו פוקעת לעניין זה. ראשונים כתבו כי ״דינא דמלכותא דינא״ מחייב אך ורק אם המדיניות שוויונית. אמנם, סמכות השלטון במדינת ישראל מבוססת על עוצמה גדולה יותר מ״דינא דמלכותא״ ואולם העיקרון הזה נראה נכון.
מה בכל זאת עוצר מלומר כך? שני עניינים: ראשית – אנרכיה עלולה לגרום לנזק הרבה יותר גדול, וכדברי חכמים ״אלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו״, ולכן צריך לנסות ככל שניתן לציית לסמכות השלטון ולא למוטט אותה; שנית – בסופו של דבר, מדובר בדיני נפשות, של שרשרת ההדבקה, והסוגיה אינה רק הזכויות הצודקות של בעלי האולמות, אלא גם דיני פיקוח נפש.
לכן, מוטל על בעלי האולמות לעשות קודם כל את כל המהלכים האפשריים במסגרת המאבק: להתגייס ביחד, למצוא חברי כנסת שיקדמו את האג׳נדה הזאת, לעשות הד ציבורי, לגייס את הזוגות הרוצים להתחתן וכדו׳ – וביחד ליצור מוקד עוצמה שיחייב את הדיון כראוי. אני מבקש להדגיש כי אפשר שמסקנות הדיון תהיינה שאסור לפתוח את האולמות בגלל הסכנה בריקודים והחיבוקים, אבל זה ייעשה בתהליך צודק ושקוף, ואז נדע את האמת. ורק אם כלו כל הקיצים, ונעשה הכל, ולא התקבלו תשובות ראויות, ויחס שוויוני וראוי, ובעיקר – שקוף, ניתן לדבר על הכיוון שאתם רוצים ללכת בו.
כל טוב, ובתקווה לשמחות גדולות
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
