שלום וברכה,
השאלה שאתה עוסק בה היא הרבה יותר רחבה מאשר סוגיית אמירת הלל.
היא קשורה ליחסי קהילה ויחיד. היא נכונה בכל מערכת בה אנו מתקשרים עם בני אדם נוספים, למן הרמה הבסיסית ביותר – הזוגיות – ועד הרמה הרחבה ביותר – הלאום.
מה מקומו של הקול העצמי שלנו, ועד כמה אנחנו רשאים ואולי אפילו חייבים להיות נאמנים לו, ומה מקומה של האחריות שלנו – "לא תגודדו" – והיותנו חלק מהמערכת הציבורית הכללית.
הדבר עולה בין במסגרת תפישתית כלל עולמית – ליברליות מול רפובלקניות – וכמובן גם בעולם הרוחני הפנימי. מטבע הדברים, יש עמדות שונות בסוגיה זו, וגם בעולמם של חכמים היו עמדות שונות בסוגיה זו.
אני קרוב יותר לעמדה שרואה בקהילתיות מקום נכבד ביותר, ועל כן אני מציע בדרך כלל לפעול בשלושה שלבים. בשלב הראשון – לנסות להגיע להסכמה, במקומות שבהם ניתן להגיע להסכמה כזו (לדוגמה: הלל בבקר ולא בערב), כי זה שמאפשר לכל הקולות להישמע, ועוד לפני הכרעה מגיעים להסכמה. זו גם תפישה רחבה יותר שאני מאמין בה ביחס למדינת ישראל כולה – לפני הכרעה צריך לנסות להגיע להסכמה.
בשלב השני – אין ברירה אלא להכריע. קהילה צריכה לעתים לקבל הכרעה.
בשלב השלישי – מה יעשה אדם שהקילה הכריעה לכיוון שאינו מתאים לו. הדבר הנכון לעשות הוא לשקול את הנושא העומד על הפרק מול החשיבות הקהילתית. בשל חשיבות הקהילתית – נכון מצדו להיות שותף ככל שהוא יכול, גם אם הדברים גורמים לו לעבור חוויה של "זיוף" פנימי והליכה בצידי הדרכים. זה נכון בהקשרים רבים מאוד. אמנם, במקום בו נחצו גבולות, מדובר בנושא מהותי ושורשי, והוא מעדיף את התפרקותו מהקהילה מאשר את השותפות בה בתנאים האלה – נכון לפרוש ממנה.
נראה כי השאלה העומדת על הפרק של אמירת הלל – אינה נושא כל כך מהותי, ועל כן נכון להעדיף את השותפות בקהילה.
כל טוב וחג שמח,
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
