בית » שאלות » אתיקה רבנית » הכתרת רבנים מקורבים

הכתרת רבנים מקורבים

שאלה:

לאחרונה פורסם על רב שכונה בירושלים שהתפטר ובמקומו הכתירו את בנו. 
אני לא רב ואין לי קרובי משפחה שגרים באותה שכונה ולכן גם לא יכולים להתמנות לאותו תפקיד, כך שאין לי נגיעה אישית למקרה זה, אבל לי זה לא כל כך נראה. 
זוהי משרה ציבורית ולא פרטית. אב יכול למנות את בנו במקומו על עסקיו הפרטיים. אך רבנות שכונה זה לא עסק פרטי, ואני יודע שבאותה שכונה יש הרבה תלמידי חכמים גדולים אחרים שבהחלט היו ראויים לשאת תפקיד זה. 
אני לא יודע אם זה כשר- וגם אם זה כשר זה נראה לי מסריח. 
אני רוצה לדעת את דעתו של הרב על השיטה הזו שמחלחלת גם לחוגים הדתיים. חבר מביא חבר. אב מביא בן. קרוב משפחה מביא קרוב משפחה וכד’. 
האם מותר כך לנהוג, והאם כך ראוי לנהוג?

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

שלום וברכה 

במקום תשובה אני מצרף חלק ממאמר שעתיד להתפרסם תחת הכותרת “אתיקה רבנית”- האתיקה של המינויים: 

לאורך דברינו הדגשנו כי חלק מהסוגיות האתיות הנוגעות לעולמם של חכמים נובע מהעובדה שמנהיגותם של הרבנית אינה כריזמטית בלבד כי אם בעלת היבטים מוסדיים. אחד ההיבטים המוסדיים המובהקים הוא סוגיית המינויים. למינויים אלה משמעות מרובה, הנוגעת הן בתחומים כלכליים והם בתחומי מעמד וכבוד. 
למינויים השונים לתפקידים הרבניים יש משמעויות שונות – ממעמד חברתי ועד למשמעויות הכלכליות. במשך הדורות אנו מוצאים תנועה בין שני קטבים הנוגעים למשמעות כלכלית זו. מחד גיסא, הכהנים – שהיו ממונים על אחד מאפיקי תלמוד תורה המוסדיים – נהנו גם מפריבילגיות שונות ששחררו אותם לעסוק בתפקידיהם: מתנות כהונה מהצומח ומהחי , ולדעת ראשונים אף שחרור ממחנה המלחמה ומהשרות הצבאי . פריבילגיות אלו הועברו בחלקן לתלמידי החכמים, וסוגיות רבות עוסקות בפטור תלמידי החכמים, ובעיקר אלה הנושאים בתפקידים מוסדיים, מחובות אזרחיות שונות . מעבר לכך, גם תלמיד חכם חייב להתפרנס, ואם הציבור רוצה רב עליו לשלם את משכורתו . מאידך גיסא אנו מוצאים אתוס יסודי של שרות ציבורי וולנטרי של החכמים. מקור חובה זו באיסור כללי של הזדקקות לבריות , אך מיוחד הוא בעולמם של תלמידי חכמים שכן עליהם חל איסור נוסף להפוך את התורה קרדום לחצוב בו (ראה להלן) ובחובה ללמד תורה בחינם . דברי הרמב”ם הנודעים האוסרים באיסור חמור התפרנסות מתלמוד תורה היוו בסיס לשפע דיונים הלכתיים סביב סוגייה סבוכה זו. מובן מאליו שהנאה מפירות העבודה הרבנית אסורה בהחלט, והיא גם מנוגדת לאתוס הכללי של הימנעות קיצונית והתרחקות מהנאה מכספי ציבור גם אם אין חובה הלכתית לעשות כך . תהא העמדה העקרונית אשר תהא, מבחינה מעשית ישנה משמעות כלכלית למינוי לתפקיד ציבורי רבני. 
מעבר להטבה הכלכלית שבמינוי המוסדי ישנו כמובן גם ההיבט המעמדי, שכן המינוי מעניק לתלמיד החכם ערך ויוקרה בעיני הבריות. בשל כך, סוגיית המינויים נוגעת בהכרח בשאלות אתיות עקרוניות, המכוונות לכינון מערכת מוסדית הממנה את הראויים ביותר לפעול בתוכה ולעמוד בראשה. דרשת חכמים מלמדת כי בשאלת המינויים תלויה ירושת הארץ: “…למען תחיה וירשת את הארץ. מלמד שמנוי הדיינים כדי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב” (ספרי שופטים א). 

ההיבטים האתיים של המינויים בעולמם של הרבנים נוגעים בעיקר בנושאים הבאים : 
א. שיקול הדעת הראוי בשעת מינוי הדיינים והרבנים. 
ב. היחס בין מינוי ענייני של המערכת המוסדית ובין ירושת התפקידים המוכרת בהלכה . 
ג. יצירת מבנה המתמודד עם בעיות עיוות הדין. 
ד. הנכונות לפנות את המקום ולנהוג כראוי גם בעקבות הדחה. 

א. שיקול הדעת הראוי בשעת המינוי: 

בדברינו לעיל הבאנו ראיות כי כבר בשעת הקמת המערכת המוסדית הראשונה מכוחה של עצת יתרו, הודגש הצורך למנות אנשים ראויים בלבד. חובה זו מעוגנת הן במצוות התורה, והן בדברי חכמים, כגון דברי ריש לקיש:

“…כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ”

(עבודה זרה נב ע”א)

ההלכה מצווה לא תכירו פנים במשפט לא רק בשעת המשפט עצמו כי אם גם בשעת מינוי הדיינים:

“לא תכירו פנים במשפט – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ואיש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין – נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע ולא מפני שאינו יודע מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין”

(ספרי דברים א, יז)

שיקול דעת זה הוא חובה מוסדית המוטלת על המערכת הממנה, והממנים חייבים לפעול מתוך יושרה פנימית ולטובת העניין בלבד. דברים חמורים נאמרו על המתמנים בכסף:

“ר’ מנא מיקל לאילין דמתמניי בכסף. רבי אימי קרא עליהון א-להי כסף וא-להי זהב לא תעשו לכם. א”ר יאשי’ וטלית שעליו כמרדעת של חמור. א”ר שיין זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור. רבי זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף. אמר יתיה דמן רבנין לרבי זעירא נעביד נפשין תניי ולא ניקום לון מן קמוי…

(ירושלמי ביכורים יא ע”ב)

אין צורך להזכיר שאין למנות מי שיש נגיעה אישית במינויו . 
חובה זו מוטלת גם על הרב הממונה:

“לא תשא – אמר רבי זעירא אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי אמר לא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר לא תשא את שם ד’ א-להיך לשוא ? שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה !”

(פסיקתא רבתי כב)

ב. היחס בין המינוי הראוי לבין שאלת הירושה: 

שאלת הירושה בנשיאת תפקידים רבניים מהווה כיום את אחת ההתנגשויות הבולטות ביותר בין שתי שפות – השיח ההלכתי והשיח האתי המקובל. ירושת התפקיד היא אחד היסודות המובהקים של העולם הרבני, ויש לה שורשים הן בהלכה והן במנהג, כמו גם בהיסטוריה היהודית. שני המודלים העיקריים העומדים בבסיס מאמר זה כוללים בתוכם מרכיב מרכזי של ירושת התפקיד. הכהונה היא תפקיד העובר בירושה, ואין אדם שאינו בא ממשפחת כהנים יכול להיעשות לכהן. על המלך נאמר “למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל” (דברים יז,כ), וחכמים למדו מפסוק זה את עיקרון ירושת כל התפקידים הציבוריים: “הוא ובניו – שאם הוא מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ? ת”ל הוא ובניו בקרב ישראל” (ספרי שופטים יט). 

מאידך גיסא, נתפש היום מינוי קרובים כשיאה של השחיתות, ובשל העובדה שאין מדובר במינוי לאור כישורים כי אם במינוי לאור קשרים. מינוי כירושה נתפס כיום כפגם אתי, שכן הוא מנוגד לחובת המינוי הענייני כפי שבואר לעיל . למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור הזוכים בממונה שאינו ראוי וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד באופן שוויוני בשל עדיפותו של היורש. 
גם בעולמה של האגדה אנו מוצאים יחס אמביוולנטי לשאלת המינוי. מחד גיסא מודגש הצורך להסיר כל מגבלה בתחום הרבנות ותלמוד התורה, ולהדגיש דווקא את האפשרויות הפתוחות:

“… הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן ? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא…”

(נדרים פא ע”א)

“בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות…כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה ? … הא למדת שכתר תורה גדול משניהם”

(רמב”ם, הלכות תלמוד תורה ג,א )

מאידך גיסא האגדה מדגישה דווקא את הזכות הגדולה בשלשלת תורה ונראה שיש לכך השפעה על המינויים . 
כאמור, שאלה זו נידונה בתשובות רבות ובפסקי דין רבים. כיום יש לתת משקל יתר להימנעות מירושה, בשל הכנת ממד נוסף לדיון והוא העמדה הציבורית הרואה במינוי הנובע מירושה מינוי פגום שאינו ראוי מבחינה מוסרית. לעמדת הציבור מעמד הלכתי. התורה מצווה להיות נקי מד’ ומישראל, וציינו לעיל את החובות המופלגות הנובעות ממצווה זו . מעבר לכך, שמו של הקב”ה מתחלל בשעה שנעשה מעשה הנתפס כלא-מוסרי על ידי העם, אף שאין בו איסור הלכתי . 

ג. יצירת מבנה המתמודד עם בעיות עיוות הדין: 

כאמור לעיל אנו מונעים עצמנו מלדון בעניינים שהם גוף ההלכה. ההלכה עיצבה סדרי דין שבאו למנוע עיוותים אתיים בתהליך השיפוט. דינים אלה מחייבים שוויון בין בעלי הדין, אפשרות זהה לשניהם לעמוד בפני בית הדין, פתיחת פה לאילם בשעה שאין הוא יכול לעשות כן, ועוד עניינים רבים המפורטים בספרי ההלכה העוסקים בסדרי הדין בישראל. מובן הדבר כי חלק בלתי נפרד מחובות אתיות אלה הוא המאבק בשוחד משני סוגיו: השוחד הניתן לדיין על ידי העשיר כדי להטות את הדיון לכיוונו, והשוחד הרגשי שנושא הדל בחובו באופן אוטומטי העלול להטות את הדין למידת הרחמים .

שני תחומים אלה אינם חתומים בעולמו של הדיין בלבד. אף הרב בישראל צריך להיזהר שלא ליטול שוחד מסוגים שונים כדי להטות את ההלכה לכיוונו של השואל, או כדי לתמרץ עניין מסוים שהוא חפץ ביקרו. ההלכה מחייבת שמירה עצמית לא רק מפני שוחד ממוני כי אם גם מפני שוחד דברים . 

האגדה מתארת את מבנה כסאו של שלמה כחלק ממאבקו בסכנת הטיית הדין:

“א”ר אחא: בוא וראה שש מעלות היה לכסא של שלמה… והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה מעלה הראשונה היה כורז לא תטה משפט, מעלה השנייה היה כורז לא תכיר פנים, שלישית היה כורז לא תקח שוחד, רביעית לא תטע לך אשרה, חמישית לא תקים לך מצבה, ששית לא תזבח לד’ א-להיך…”

(מדרש רבה דברים ה, ו)

ההיבט ההיסטורי של אגדה זו אינו מענייננו. עיקרה הוא יצירת מערכת הגנה מפני חדירה של נטיות זרות להכרעות הדיניות וההלכתיות. 

עניין נוסף הכרוך בכך הוא הטיית הפסיקה ההלכתית לאור הקירבה שבין הרב לבין השואל. נמשיך באותה אנלוגיה שאנו עושים מעולם הדיינות לעולם הרבנות. בעולם הדיינות אנו מכירים רמות שונות של אוהב ושונא. ישנו אוהב ושונא גמור שהדין פסול אף בדיעבד , ישנו אוהב ושונא שההתרחקות מהם היא חלק מכללי האתיקה הדיינית אך אין חובה משפטית לעשות זאת , וישנה גם חובה של הדיין להתרחק מלדון את מי שהוא קשור בו . בעולמה של הרבנות הגבלות אלה בצורתן המקורית אינן רלוונטיות, אולם יש להן משמעות בשעה שקיימת סכנה כי הרב יטה את הפסיקה או את פשטי המקראות לפי הנוחות לשואל או לפי קירבה . 

ד. נכונותו לפנות את מקומו כאשר יש טוב ממנו: 

באופן כללי, כמעט ואין לדבר על הדחה בעולמה של הרבנות והדיינות . האגדה הייתה מודעת מאוד לקושי הנפשי של עזיבת התפקיד הרם:

“תניא אמר ר’ יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד”

(מנחות קט ע”ב)

ברם, העובדה שאין הדחה מוסדית אינה מונעת את החובה האתית של הרב בשעה שהוא נכשל בחטא, או בשעה שנמצא טוב הימנו. כבודו של הרב מואצל לו מכוח העובדה שכבודו מבטא את כבוד שמיים. לפיכך אין מדובר באחוזת נחלה פרטית, כי אם ביחס הנובע מתפקידו. אחד המבחנים ליושרה הפנימית ביחס לכבוד זה מתבטא בתגובתו של הרב לתפיסת מקומו על ידי אחר. 

האגדה מדגישה כי בשעה שהודח רבן גמליאל מהנשיאות “…לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת” (ברכות כח ע”א). עובדה זו התפרשה על ידי הרב קוק כמלמדת על טוהר כוונתו בשעה שנאבק עם רבי יהושע על סמכות הפסיקה . האגדה גם מציינת את העובדה כי בשעה שעלה למשה למרום וראה את דרישת התורה המופלאה של רבי עקיבא “…אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ?!” (מנחות כט ע”ב). ממקומות אלה ומקומות נוספים עולה תפיסה אתית יסודית ביחס לטיב המינוי המוסדי. אין מדובר ברכוש אישי כי אם במעלה ציבורית, וכשזו אינה נזקקת עוד אין היא נותרת בבעלות התלמיד החכם. 

כל טוב 

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Thumbnail image credit


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד