שלום וברכה,
שאלת השימוש בתוצאות מחקרים שהגיעו אלינו בצורה לא אתית היא נושא מאוד מאוד מטריד. היא עלתה במלוא עוזה בדיון המוסרי וההלכתי ביחס לשימוש בתוצאות המחקר של ד"ר מנגלה, שעשה ניסויים מעוררי פלצות, שיש להם גם תוצאות מחקריות. תוכלי לקרוא מעט על הניסויים האלה כאן, וכדאי לקרוא גם את פרק ב כאן.
הדילמה מסביב לניסויים אלה ברורה. מחד גיסא, התוצאות של הניסויים הגיעו מפשעים חמורים ביותר, שמכתימים את עצם השימוש בכל פרי אסור של ניסויים אלה. מאידך גיסא, התוצאות יכולות לגרום טוב לבני אדם שלא חטאו, ובאופן פרדוכסלי להפוך את הייסורים הנוראיים שעברו הנחקרים לבעלי משמעות.
יש שכתבו בצורה חד משמעית שאסור להשתמש בכך מבחינה הלכתית, אולם נראה לי כי לא העלו שם לא את הנימוקים המלאים לאסור, ולא את הצדדים לכיוון השני. צורת הדיון שם אינה עוסקת במכלול השיקולים, אלא רק בהיבט צר שלהם, ומעבר לכך – שיקול הדעת של הצלת נפשות של אחרים לא עלה שם, וכנראה שהדברים צריכים הרחבה הרבה יותר גדולה.
נראה לי כי לא ניתן לקבוע תשובה בינארית לשאלה זו, לאמור: לקבוע שאסור תמיד או שמותר תמיד. כמו בהרבה דילמות אתיות, כמו גם באין ספור סוגיות הלכתיות, צריך לקבוע קודם את נקודת המוצא (ה"חזקה" בניסוחם של חז"ל). נקודת המוצא אינה מהווה בהכרח את נקודת הסיום, אולם את הדיון צריך לפתוח ממנה.
נקודת המוצא אפוא בדיון זה היא שהדבר אסור. הוא אסור בשל העוול המוסרי שיש בשימוש בפירות ניסויים שנעשו בצורה לא אתית; בשל העובדה שהם 'נגזלו' מהנחקרים; בשל העובדה שבעצם השימוש בהם יש הצדקה מסוימת בדיעבד של המעשים, ועוד ועוד. למעשה מדובר בסוג של שותפות בין הנהנה מפירות אלה ובין זה שעשה את המחקר הנורא. ברמה העקרונית צריך לדעת כי יש מצבים כי גם כאשר מדובר בדיני נפשות של ממש – ישנם שיקולים אתיים שאנחנו לא מוכנים לעבור. הדוגמה החזקה ביותר היא הקביעה ההלכתית כי אם אויב תובע מעיר להסגיר אחד מהם, או שייהרגו כולם – ההלכה אומרת שייהרגו כולם, ולא תיעשה פעולת הסגרה. הדבר מלמד כי באופן עקרוני, העובדה שמדובר בדיני נפשות היא בוודאי מאוד משמעותית, אבל לא תמיד מותר לעשות כל דבר.
ברם, אנו יכולים לשאוב מסוגיות הלכתיות שונות רעיונות (אלה הם לא מקורות ישירים, אלא כיווני מחשבה) בדבר החרגות, ובעיקר שני כיוונים: כאשר מדובר במצבי בניסויים שמהווים רק שלב מסוים בבניין המסקנות מהמחקר, ולא מדובר בתוצאות קיצון של הצלת חיים של אנשים אחרים, אנו מוצאים בהלכה (בסוגיית "מצווה הבאה בעבירה") את היסוד שאם לא מדובר בקשר ישיר – אין פוסלים את המצווה בגלל העבירה. אדגיש שוב כי אין מדובר בהסקת מסקנות מובהקות מהלכה זו, שכן הבעיה בניסויים אינה מצווה הבאה בעבירה, אבל מדובר בדברים דומים, שניתן לשאוב את היסודות האלה ממנה. כמובן שככל שהעבירה האתית היא קטנה יותר – כך יש מקום להתחשב בנימוק זה יותר ויותר.
כיוון שני הוא ההנחה שהנחקר, על אף שסבל מאוד מאוד, היה מעדיף בדיעבד שהתוצאות לא תיזרקנה לפח, אלא יאפשרו להציל את מי שטוב בעיניו להציל. שוב, זהו יסוד הלכתי שאנו מוצאים בסוגיות רבות, כמו "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממוניה", וגם כאן – זהו לא מקור ישיר העוסק במובהק בסוגיה זו, וצריך לעשות פעולת הפשטה והעתקה כדי להשתמש בו, אולם הוא בהחלט קו מחשבה המופיע כאמור בסוגיות רבות, המבוססת על ההנחה ש"ניחא ליה". על בסיס זה ניתן לומר כי כשמדובר במצבים חמורים מאוד, שרק פרי הניסויים האלה יכול להציל, אפשר שיהיה מותר להשתמש בתוצאות המחקרים האלה, וזו זכות גדולה שתעמוד למי שנעשה כלפיו העוול.
סיכום: אין להשתמש בתוצאות מחקרים שהושגו בעבירות אתיות, והדבר מחזק עוד ועוד את החובה לעבוד בצורה מוסרית, ולא לעשות מחקרים לא מוסריים. אולם, אם מדובר בניסויים שהקשר אינו ישיר, שהעבירה האתית אינה חמורה, או שמדובר בהצלת נפשות של מי שניתן להניח שהנפגע היה מעדיף שלפחות הוא יינצל – תהיה הכרעה שמותר.
כאשר מדובר על ניסויים בפסיכולוגיה ודומיה – כאן כמובן הנטייה לאסור היא הרבה יותר גדולה, גם בשל העובדה שלא מדובר בהצלת נפשות, וגם בשל העובדה שיש גם אחריות חברתית למנוע ניסויים לא אתיים, ואם יותר להשתמש בתוצאות ניסויים אלה – משודר מסר הפוך, וחוטא יוצא נשכר.
לגבי ניסויים בבעלי חיים: ראי כאן וכאן.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת: מחקרים רפואיים המתנהלים על פי עקרונות אתיים – לתפארת מדינת ישראל
