שלום וברכה
אני מזדרז לענות על השאלה החשובה הזו, כי היא אכן נוגעת בדיני נפשות.
בפתח הדברים אציין את שני דברים המובנים מאליהן, אולם מחייבים תזכורת מתמדת: לשאלה זו הרבה מאוד היבטים – טיפוליים, פסיכולוגיים, חוקיים וכדו' – ובתחומים האלה צריך לשאול את המומחים בתחומם. בצהר לאתיקה אנו עוסקים בהיבטים האתיים בלבד.
נקודה שניה היא שאין לנו מקורות ישירים העוסקים בשאלה זו. הדרך לניסוח היסודות האתיים של התורה נעשית על ידי הקשה מתחומים מקבילים. בפעולת הקשה – תמיד אפשר למצוא 'חילוק' והבדלים בין המקרים, ואף על פי כן – זו הדרך הראויה לפעול בה.
נפתח ראשית בניתוח המצב: מדובר במצב ספק. ספק מהן העובדות בבית, שכן מחד גיסא אין פנאי לבירור משפטי מלא (שהלוא חובה להציל את האישה), ואך מאידך גיסא עצם העובדה שיש נשים שמשתמשות בהשגת צו הרחקה שלא כדין כחלק מהמאבקים בין בני הזוג מחייב להיזהר גם לכיוון השני); אך עוד יותר – מדובר במצב ספק לגבי מה באמת טוב לאישה גם כאשר ברור שיש אלימות במשפחה – נקודת המוצא היא שבראש ובראשונה טוב לה להגן על עצמה, להסיר מעליה כל סיכון, ושלא היא תצטרך ללכת למעון לנשים מוכות אלא דווקא הבעל הוא שיישלח למוסד מרסן ומטפל – וזו חייבת להיות ההנחה הבסיסית. ברם, לעתים הזדרזות של בית משפט להתערב עלולה להיות פעולה של פיל בחנות חרסינה, ולהרוס את העתיד שלה, של ילדיה, ושל האפשרות לשקם דבר מה ביניהם.
מה נראה שהסנהדרין היו עושים במצב כזה? הם היו מתמודדים איתו כמו בהתמודדות עם כל ספק. ראשית, קובעים מהי נקודת ההנחה ממנה מתחיל הדיון. נקודת ההנחה היא שבמקום בו יש 'רגליים לדבר' שמדובר באלימות במשפחה, ויש עדויות נסיבתיות, עיקר העיקרים שהיה עומד למול עיניהם היה הגנה על האישה. אם הבעל היה רוצה לטעון שלא היו דברים מעולם במישור העובדתי, עליו להביא ראיה, כי כאמור יש במקרים האלה 'רגליים לדבר' שהיא בסיכון. לעומת זאת, אם לא הייתה כל הנחה מוקדמת או כל סימן שמדובר בסיכון – בית הדין היה קודם כל פותח בבירור המציאות.
האם במקרה שיש סימנים לכך שהאישה נפגעת מאלימות זו – בית הדין היה לוקח את המושכות ממנה? שוב, בדיוק באותה דרך. בית הדין היה צריך לקבוע נקודת מוצא, ונקודת המוצא היא שהגנה על הנפגעת משמעותה הרחקתו המיידית והגנה עליה. אנו מוצאים כללי דיון כאלה בגמרא כאשר מפעילים על סחטן באלימות כללים אחרים מסדרי הדין. בדיוק כפי שכתבת בשאלה – נקודת המוצא הייתה שאנו פועלים כדי להגן עליה, ונכנסים במקומה. ברם, בשל העובדה שכאמור אפשר שיש לה סיבות אמיתיות וטובות דווקא לא לפעול כך – בית הדין היה מקשיב לטענותיה, ואם היא הייתה 'מביאה ראיה' טובה מספיק שלטובתה בעלה צריך להישאר עימה – בית הדין לא היה נוקט בפטרנליזם כלפיה, אך היה פועל בכל דרך אפשרית להתרות ולהזהיר את הבעל. ומידי ספק לעולם לא נצא.
סיכום:
א. במצבי ספק, יש לקבוע נקודת הנחה, וממנה מתחילים את הדיון. אפשר שסוף הדיון לא יהיה זהה למצב הפתיחה, אולם זה תלוי בהתנהלותו.
ב. נקודת המוצא היא שאם יש 'רגלים לדבר' שהיא סובלת אלימות – יש לראות זאת כבסיס, ורק אם יש ראיות חזקות מאוד שההנחות האלה מוטעות בית הדין היה נוהג אחרת.
ג. כאשר נקודת המוצא היא שהיא סובלת מאלימות – בית הדין היה יוצא מנקודת המוצא של אנשי המקצוע, וקובע הרחקה מהבית לבעל, ולא בריחתה של האישה למעון לנשים מוכות. אולם, זכות הטיעון לטובתה של האישה היה נשמרת לה, אלא שבית הדין היה בוחן האם טיעוניה אכן לטובתה, או שהם נעשים מפחד ויראה או מנימוקים אחרים.
שלא נדע.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
