שלום וברכה
השאלה הזו היא מהחשובות שבזמננו. ברם, בשל העובדה ששיח ההדלפות מתרחש גם במרחב המניפולטיבי, והצדדים כולם גם מדליפים וגם מתלוננים על ההדלפות, יודגש כי הדברים שנכתבים כאן הם ברמה העקרונית, מכוונים להיות נכונים תמיד, ואין בהם התייחסות למקרים מסוימים דווקא.
א. הדלפות אסורות. מסיבות הלכתיות רבות בראש ובראשונה, הפסוק אומר ״הולך רכיל מגלה סוד״, וגילוי דברים שצריכים להישאר בחדרי חדרים הוא איסור רכילות. כאשר מדובר בהדלפות הקשורות לתהליך משפטי – הן מנוגדות למצוות התורה ״צדק צדק תרדוף״, ולסדרי דין יסודיים לשל איסור לשמוע דברי בעל דין לפני חברו; יש בהדלפות גם הרבה מאוד הלבנת פנים ולשון הרע, שכאשר הם חלק מהמשפט עצמו הם מותרים, אך במנותק ממנו (וכך קורה בחקירות – זה עדיין אינו משפט) הן אסורות, ועוד ועוד.
ב. מעבר לאיסורים הפורמליים, מדובר בערעור האמון במערכת המשטרה, החקירות, הפרקליטות וכדו׳, ודבר זה מסוכן מאוד ובעייתי מאוד. זה גם מעילה באמון הציבור, ובמעמד שהציבור מייחס למערכות אלה, ומפריע למאבק בפשיעה וכדו׳.
ג. כמו כל עיקרון אתי – אין עיקרון שהוא ללא גבול. לעתים ההדלפות נעשות כחלק מקידום המאבק בפשיעה, או מסיבות חיוניות אחרות. גם כאן, נקודת המוצא היא שלא מדליפים, וכדי להתיר את ההדלפה יש צורך לוודא את הדברים הדומים (למרות ההבדלים הענייניים) להלכות לשון הרע לצורך שבחפץ חיים, לאמור: חייבת להיות נחיצות של ממש; ההדלפות חייבות להיות מידתיות; צריך להיזהר שלא להדליף שקרים ועיוותים וכדו׳.
ד. הדבר נכון גם לגבי מאבק עיתונאי בעוול שנעשה. הוא חייב לדעת במפורש שאכן נעשה עוול; להבחין בין עובדות ובין פרשנות; לוודא שהוא לא עושה יותר עוול בהדלפה מאשר בשתיקה; לכוון לשם שמיים וכדו׳. על אף שהחפץ חיים לא כתב כך – נראה לי נכון במצבים כאלה תמיד להיוועץ – בחבר, ברב, בעמית – וזאת כדי שלא להיות דן יחידי, ולזכות בבקרה מסוימת של ההדלפה.
לעולם צריך לזכור כי הרבה מאוד מוטל על כף המאזניים – מכבוד הבריות והימנעות מפגיעה, ועד ליכולת מערכת המשפט לתפקד כדי למנוע מצב של איש את רעהו חיים בלעו, ולכן הכל צריך להיעשות בזהירות, במתינות ובקיצוב.
כל טוב ושוב יישר כוח
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
