שלום וברכה
בתקופה בה התורה עוסקת במפורש – ״דיבר הכתוב בהווה״ – לא העם היה המבקר או הקובע את המדיניות של המלך. המלך היה קובע את המדיניות. מי היה אמור לבלום אותו ? לעמוד כנגדו בשעה שאין הוא נוהג כשורה ?בראש ובראשונה – הנביא ! הוא היה זה שנשלח על ידי הקב״ה להתייצב מול המלך, ולהביא את דבר ה׳ המלמד מהי המדיניות הנכונה והראויה. והיו עוד שני מוסדות – השופט (כגון בכרם נבות – על השחיתות), והכהן. אולם, לכל אלה היה מעט מאוד כוח. הכוח היה ביד השלטון, וכח ביד שלטון משחית. לכן התורה עצמה אמרה שהמלך חייב להגביל את עצמו ״לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל״. אנחנו חיים היום בצורת שלטון אחרת, ואי אפשר להעתיק את מה שכתוב בתורה לימינו, בהקשר של שלטון. אבל את העקרונות אנחנו יכולים ללמוד, ובעיקר את החשיבות של בלימת כוחו של כל שלטון, מכל סוג שהוא, בשל העובדה שכוח הוא דבר חשוב מאוד כדי לממש מדיניות, אבל גם מסוכן מאוד.
חלק מהבשורה של הנביאים הייתה שהמלך חייב לפעול לטובת האומה. בצורה הטובה ביותר זה מתואר ביחזקאל פרק לד, אך לא רק שם. ולכן, בוודאי שיש לו אחריות אם הוא נוהג במדיניות המסכנת את הציבור.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה