שלום וברכה
סוגיית הנהגת הציבור היא סבוכה מאוד. היא גם לא בינארית, ולא ניתן לטעון כי בכל מקום בו יש מיעוט שאינו יכול להשתמש בדבר מה על פי אמונתו – על המדינה לדאוג לו; מאידך גיסא – לא ניתן לטעון כי מותר להתעלם מהמיעוט, וזה אמור להיות תפקיד מערכת המשפט לעשות כך.
ברם, הדבר תלוי גם באין ספור מרכיבים אחרים: עד כמה מדובר במשאב מוגבל, שלא ניתן לרצות את כולם; עד כמה מדובר באי-דחייה של המיעוט, אלא בהחלטות של המיעוט שאין הוא רוצה להצטרף אל הכלל; עד כמה מדובר באפשרות שאם מיעוט מסוים יקבל את מבוקשו – יקומו עוד מיעוטים אחרים שעל פי אמונתם צריכים להיות כללים אחרים, ועל כן גם הם דורשים את זכויותיהם, ועוד ועוד.
על כן, מדובר ביסודו של דבר בשאלה מידתית, וקביעה מתי זה מידתי ומתי זה לא מידתי בנויה בהיקף גדול מעמדה סובייקטיבית.
על כן, נקודת המוצא צריכה להיות שמשאב פתוח לכלל הגדול. זה דבר שהוא גם צודק, וגם פרקטי. אם ישנה אפשרות סבירה (שכמובן גם הקביעה מהו "סביר" מאפשרת פרשנויות רבות) להתחשב במיעוט – יש לעשות זאת, בעיקר אם מדובר במיעוט שהדירו אותו מהמקום, ולא שהוא סובר שעל הכלל להתנהג בצורה מסוימת.
את כל זה אנו למדים מהתייחסות מרתקת של ההלכה, בסוגיות רבות, לרשות הרבים, ולצורך לאפשר את ההתנהגות הכללית ברשות הרבים, גם אם יש פרטים שנפגעים. זה נכון בדיני נזיקין (פטור שן ורגל ברשות הרבים); אפשר שזו הסיבה שספיק טומאה ברשות הרבים – טהור (אם זמנך בידך – כדאי לראות את השיעור הזה), ועוד.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת: