שלום וברכה
יישר כוח על השאלה החשובה הזו, שהיא כמובן חלק מנושא רחב ביותר. משעה שאנו חיים במהפכה הדיגיטאלית ובמנועי החיפוש, כמו גם באנשים שנפטרים והמחשב שלהם נמצא בידינו, שאלה זו עולה עוד ועוד.
לפני למעלה משנתיים כתבתי תשובה על כך באתר של צהר לאתיקה. אשמח אם תקרא את כל התשובה (היא לא ארוכה).
המסקנות היו אלו:
מבין האפשרויות השונות אני נוטה לעמדת ביניים. נקודת המוצא היא שלא מפרסמים, בשל ״הולך רכיל מגלה סוד״ גם לאחר המוות, ובשל הגמרא ביומא. ברם, כאשר יש חשיבות לפרסומים האלה, יש מקום לפרסם את הדברים כאשר מתקיימים כל התנאים האלה:
א. לא ידוע לנו מפורשות כי הנפטר לא רצה לפרסמם, ואנו מניחים כי הוא לא פרסם מסיבות פשוטות, כגון חוסר עניין לפרסם, שפע גדול של דברים, סברא שזה לא מעניין אף אחד וכדו׳.
ב. הדברים אינם פוגעים בכבוד הנפטר, או בכבודם ופרטיותם של אחרים החיים בתוכנו.
ג. יש בהם חשיבות, ויש לנו יסוד להעריך שבשל החשיבות שלהם הנפטר היה מסכים לפרסום.
ד. הפעולה כולה תיעשה לשם שמיים, מתוך רצון להוסיף טוב בעולם, ולזכרו המיטיב של הנפטר, כשם שאנו מוצאים תנאים אלה ב״לשון הרע לצורך״ וכדו׳.
לאור העקרונות האלה, האם לא יהיה נכון שראוי לקרוא ביומן הזה ?
כל טוב
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
