יישר כוח על השאלה.
מטבע הדברים, יש הרבה יותר מתשובה אחת לשאלה זו.
רקע ומקורות לחלק גדול מהדיונים בתחום נמצא במאמר ״אתיקה של מטפל דתי״ באתר של צהר לאתיקה.
המקורות הם די פשוטים – מחד גיסא חובת הצניעות והימנעות מקשר עמוק עם גבר זר; מאידך גיסא, ההיתר המופיע בגמרא שכאשר אדם טרוד בעבודתו הוא אינו פנוי להרהורים זרים.
המחלוקות נובעות משלושה מקורות:
- עד כמה ההיתר רלוונטי לעבודת המטפל, שהלוא הקירבה היא חלק מהעיסוק ולא נלווית אליה. זה כמובן תלוי גם בתפישה המקצועית, ובמידת התמיכה במעורבות המטפל בעולמו של המטופל;
- עד כמה מותר בהיתר דחוק, או בהדרכה לכתחילה;
- האיום הבסיסי של על המטפל מכוח החוק והאתיקה של המטפלים, ומשקלו ההלכתי כבולם אפשרויות שונות של עבירה, ואפילו זיקה נפשית.
עמדתנו היא שהדבר מאוד תלוי בעולמם של המטפלת והמטפל, לאמור: אם הם אכן שומרים על מקצועיות, ולא נוצרת זיקה נפשית אינטימית עם המטופל – אין סיבה שלא לטפל בשני המינים, זה חשוב מקצועית, ואכן הדבר גם מועיל לעתים מצד עצמו.
ברם, אם את חשה כי הקשר עם מטופלים מחלחל לעולמך – אסור לעשות זאת, גם מצד דיני צניעות, וגם מצד קדושת חיי הנישואין. זה קשור פחות לאופי הטיפול. עיקר הדברים הוא אופי המטפל.
והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות.
כל טוב,
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
