שאלות ההמשך מרתקות, ומעידות על רצון לדייק ולכוון.
כלל ידוע הוא בענייני ספיקות: כאשר אין אנו יודעים בוודאות – אנו שואלים מהי נקודת המוצא (חזקה). נקודת המוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, ואם יש סיבות טובות אנו מוצאים מן החזקה למסקנה אחרת, אבל ״המוציא מחבירו עליו הראיה״, כלומר: חובת הבאת הטיעונים מוטלת על מי שמבקש לשנות את נקודת המוצא.
במקרה שלנו, נקודת המוצא היא שהדבר מותר, שמטפלים מפרידים בין עולמם האישי והפרטי ובין המטופל, ועל כן זוהי גישת היסוד. אין את חייבת להיות בחששות כל הזמן שמא אינך נמצאת במקום הזה. חששות – אינן מהוות ״ראיה״. אולם החששות מחייבים תשומת לב, שלא להגיע למקום שיהיה בו מאוחר מידי. ואכן, עדיף מאוד שכל אדם ידע שיכול להיות שכך יהיה, ועל כן הוא צריך להיות רגיש יותר לעצמו, ולא לחכות לתהום. אבל יש ביכולתו לדעת זאת לפני כן, ולעצור בזמן.
הדילמה של נטישת המטופל היא אכן דילמה גדולה. שוב, גם כאן, נקודת המוצא היא שלא נוטשים מטופל. ולעולם תצטרכי לשקול שכר טיפול כנגד הפסדו.
אין אפוא שום מגבלה לעבוד במערכת ציבורית. גם רבנים פוגשים נשים, עונים לשאלות האינטימיות ביותר, ומחויבים לשמור את קו הגבול. לצערי, יש שנופלים, ואף על פי כן לא מצאנו איסור עיסוק רבני בנושאים נשיים. קדושים תהיו.
אני מעריך כי פסיכולוגית שיקומית נמצאת פחות בנושאים האינטימיים ביותר של האדם, אולם לא ברור לי שזה נכון תמיד, ולפעמים המחסום בפני שיקום נמצא עמוק עמוק בזהות האינטימית של האדם.
כל טוב,
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
