שלום וברכה
כשאנו עוסקים בענייני יחיד וציבור יש צורך כמובן לדייק מאוד במושגים. ההלכה היהודית בוודאי תומכת בכך, ומחייבת את חובת ההגנה על הציבור, גם אם יש פגיעה מסוימת באדם הפרטי. אנו מוצאים את הדבר ברמות הכלליות ביותר של ההלכה, למן דיני שלטון (״מלך פורץ גדר ואין ממחה בידו״), ועד האפשרות שכל התורה כולה ניתנה ״על דרך הרוב״ (זו שיטת הרמב״ם במורה הנבוכים) גם אם אינה מתאימה לאדם היחיד.
כמובן שכל זה חייב להיות מידתי, ובאמת לטובת הרוב (לדוגמה: אחאב לא היה רשאי לקחת את כרם נבות, על אף שהיה מלך), אולם היסוד הזה הוא יסוד חיוני ביותר.זה גם בסיס ההיתר לאדם להכניס את עצמו למצב של ספיק נפשות כדי להציל את הרבים, ועוד ועוד.
כאשר מדובר על ענישה קולקטיבית: ההלכה אסרה ענישה קולקטיבית, והר״ן כתב שהפסוק ״לא יומתו אבות על בנים״ מלמד על האיסור המשמעותי הזה. כדי להצדיק אפוא ענישה כזו מהנימוקים המופיעים בשאלה צריך לבחון עד כמה באמת הדבר מאוד חיוני, ומצדיק את דחיית העיקרון היסודי של איסור הענישה הקולקטיבית, שהוא מיסודו איסור שנועד להגן מפני הטיעון שלטובת הציבור מותר לענוש באופן כזה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
