האם מותר שיכאב לנו שאדם אוכל חמץ בפסח או שזו בעיה מוסרית?

שלום הרב,
קראתי את תשובתך לפונה לגבי אכילת חמץ במקום העבודה בפסח שכואב לך שיש אנשים האוכלים חמץ בפסח ושהיינו רוצים שכל עם ישראל ידבוק בברית שיש לקב"ה עמנו, ויתמסר לקיום מצוות.
הדברים הללו עוררו בי אי נוחות עמוקה.
אני מבקש להעלות נקודה עקרונית: האם עצם התחושה הפנימית של כאב על כך שאחרים אינם מקיימים מצוות – אינה בעייתית מבחינה מוסרית?
אנסה להמחיש: דמיין יהודי החי בצרפת ועובד לצד נוצרים אדוקים. מבחינתם, עצם היותו יהודי – הדוחה את אמונתם במשיח – הוא דבר כואב. הם היו רוצים שיקבל על עצמו את אמונתם, מתוך תחושת אמת פנימית עמוקה. ההיסטוריה מלמדת שלעתים תחושות כאלה, גם כשהן נובעות מתוך "אהבה" ורצון לתקן, הובילו לשנאה קשה ואף לאלימות. האם אין כאן מדרון חלקלק? האם הרצון שאחרים יהיו "כמונו", גם אם אינו מתורגם לכפייה בפועל – אינו טומן בחובו בעיה מוסרית עמוקה?
בעיניי, השאלה המרכזית אינה האם אדם מקיים מצוות, אלא האם הוא אדם מוסרי: ישר דרך, אוהב שלום, מכבד אחרים ונכון לעזור. הניסיון לרצות שאחרים יאמצו את אורח חיינו – גם אם הוא נותר ברובד הפנימי – עלול להוביל לשיפוטיות ואף לפגיעה.
האם לא נכון יותר לוותר גם על הרצון הפנימי הזה, ולהתמקד אך ורק בטוב האנושי המשותף? אשמח לשמוע את התייחסותך.