שלום וברכה
זו שאלה שנראית פשוטה, אולם היא מורכבת מאוד.
היכן עובר הגבול בין המעשה האציל של מילוי בקשת השני, ובין האיסור לתת לו רעל.
שהלוא אם יבקש ממך רעל כדי להכניס לגופו – בוודאי שיהיה זה לא אתי לתת לו, גם אם זה רצונו.
האם נכון להתייחס לסיגריה כאל רעל?
על אף העובדה שבהסתכלות ראשונה התשובה היא שבוודאי שכן, לאור כל המחקרים הקושרים נזקים רפואיים גדולים לעישון, צריך להיזהר מהכרעות כאלה, שהלוא השאלה הבאה תהיה על מישהו שמבקש המבורגר, או עוגה (סוכרים ושומן), ונצטרך לקבוע את הגבול. אם הגבול הוא "דרך בני אדם" הדבר יחייב אותנו לברר האם דרך בני אדם לעשן, ואז מותר גם אם הדבר גרם נזק, או שהגענו למקום בו אין דרך בני אדם לעשן. השאלה כמובן אינה רק סטטיסטית.
יש אפוא שתי אפשרויות לקבוע את הכלל המוסרי בהקשר הזה:
א. עישון נקבע על ידי מערכות רבות של חקיקה, רגולציה והתנהגות כדבר שהוא פסול ומסוכן, וגם מסכן אחרים (עישון פאסיבי) ועל כן אסור לתת סיגריה לאדם אחר. אמנם, רבים מעשנים, אולם זה ההבדל בין עוגה והמבורגר שלא נקבעו ככאלה, ובין עישון שחצה את גבול השקלול בין הנאת האדם ובין הסיכון – ונאסר.
ב. עישון דומה לדברים רבים אחרים, שהם נוהג בני אדם לעשות, גם אם יש בהם סיכון, בהקשרים רבים (נסיעה בכביש וכדו'), ועל כן אין להתייחס לנתינה שלו כדבר אסור.
אני נוטה לאפשרות הראשונה, בשל הנימוקים המופיעים בה. אולם נזהר מלהיות קנאי בתחום, אלא רק להתמיד בניסיון למנוע בני אדם מעישון, ובוודאי שלא לסייע בעדם בתחום הזה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- עישון בבית משותף הפוגע בשכנים [נייר עמדה]
- גבורה אישית-לא מפסיקים עישון על ידי תרופות!
- איך ראוי להתייחס למי שמשתייך לחברה שמזלזלת בהנחיות משרד הבריאות?
