שלום וברכה
אני מקווה שהבנתי את השאלה.
החובה האתית של בחינה עקרונית של מקור מוצרי הצריכה מופיעה כבר במשנה:
“אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים, וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵרוֹת עֵצִים וּפֵרוֹת. אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי (צֶמֶר בִּיהוּדָה, וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן… (בבא קמא פ”י מ”ט).
אדם אפוא אינו רשאי לומר לעצמו כי אין זה עניינו
אמנם, הפרטים של החובה הזו מורכבים הן מהנושא הראשון שהעלית (האם יש שלב מסוים בו הופקעה למעשה הבעלות של הבעלים הראשונים, מה שקרוי במשנה סיקריקין), והן משאלת רוחב המחויבות לבדוק ולברר האמנם זה מה שאירע.
מבחינה אתית מעשית, כאשר מדובר בגזל מובהק שלא התייאשו ממנו ולא מחלו עליו – יהיה נכון לא לצרוך.
אולם אם הבעלים התייאשו מלקבל את זה בחזרה – הדבר מותר, והעוון הקשה הוא על הממשלה שנהגה שלא בצדק.
לגבי צריכה ממדינות לא דמוקרטיות – הנושא קצת גדול ורחב, ולא ברור שיש בו משנה סדורה. אבל ניתן לקבוע באופן כללי כי עדיף לצרוך ממקום שלא נעשה בו עוול כלפי הייצרנים. הבעיה היא המחיר – מחיר הסחורות ממדינות כאלה הוא זול בהרבה, ושאלה בפני עצמה היא איזו רמת פער מחירים הופכת את האדם ללא מחויב לזיקוק המוסרי של הצריכה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה