שלום וברכה
יישר כוח על השאלה החשובה מאוד מאוד.
קודם לניסוח מסקנה נראה כי נכון וחיוני להבין את מערכת השיקולים בנושא הוצאת יצירות של יוצר שסרח מהבית:
א. אחד היסודות הנבואיים המובהקים ביותר הוא הקביעה כי אפילו עבודת הקורבנות וראיית פני ה' אינה ראויה כאשר מדובר בתשתית מוסרית רקובה. בכך אנו מבטאים את סולם הערכים היסודי ביותר בעולמו של הקב"ה. בהרחקת יצירה של יוצר שסרח אנו מבטאים את היסוד הזה, ומעדיפים את הצדק והמוסר על פני התועלת של היצירה.
ב. עצם המשך העיסוק ביצירתו מכהה ומעמעם את החומרה הגדולה של המעשים, ומהווה טשטוש של הפגיעות.
ג. אמונתי העמוקה היא שיש קשר בין יוצר ליצירה. הפרדת הרשויות, כאילו היצירה יכולה להיות נקיה, גם כאשר דמותו של היוצר בעייתית – היא מפוקפקת. פעמים רבות ניתן לראות את הדברים בחוש.
ד. רגישות רבה חייבת להיות כלפי הנפגעות והנפגעים. כשהם רואים ש'עסקים כרגיל' הם נפגעים פעם נוספת מהיחס הציבורי. המחויבות כלפיהם היא רבה.
ה. לעתים יש לכך משמעויות כלכליות, ובמקרים מסוימים אנו ממשיכים להעשיר את היוצר.
למה אפוא לא לקבוע באופן חד כי כל יוצר שסרח – יצירתו צריכה להיות מורחקת ?
א. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – קביעה חדה שכזו היא בעייתית משני כיוונים. ראשון בהם היא העובדה שאנחנו עצמנו – המרחיקים – לא טהורים ולא זכים וצחים, ואם כן, כיצד אנו יכולים לנהוג בהרחקה כלפי אחרים.
ב. למעלה מכך – אם ננהג בטוהר מוסרי זה אפשר שהדבר יהיה טהרנות לא ראויה, ברוח "אל תהי צדיק הרבה". סביר מאוד להניח כי דווקא רבים מאלה שיש בהם כוחות יצירה גדולים מתקיימת בנשמתם מאבק בין אור וחושך ובין יצר ליצירה. משמעות ההרחקה עלולה להיות ביטול ענק של כמעט כל יצירות האומנות.
ג. אנחנו נמצא את עצמנו נמצאים בכל עת במאבקים ומלחמות, בדרישות וחקירות, ב
מה אפוא נכון לעשות ?
לעניות דעתי, נכון אפוא לבחון בשלושה מדדים כל מקרה לעצמו:
ראשון בהם הוא חומרת המעשים המיוחסת ליוצר, וככל שהם חמורים יותר, כן להקדים ולהרחיק את הלגיטימציה ליצירתו. הדבר גם קשור בשאלה האם הדברים נעשו במזיד ומתוך התעלמות מכאבם של אחרים, או בתפישה שגויה של המציאות וכדו'. כדי להסיר ספק: גם פגיעה הנראית 'פעוטה' היא חמורה, ולא זו בלבד, אלא מה שנראה מבחוץ כפעוט עלול להיות טראומתי מאוד כלפי הנפגע, וגם דברים שנעשו בתפיסה שגויה של המציאות כפופים לכלל של "אדם מועד לעולם". ברם, כאשר עוסקים בחובת ההרחקה וההתרחקות – צריך לשקול גם את רמת הפגיעה.
שני שבהם הוא ממד הוודאות – ברוב המקרים לא התקיים משפט מסודר, אלא מאבק חיוני כנגד פגיעות, השתקה והתעלמות מהחובה לבער את הרע. אף שנכון לפעול גם כאשר יש חשדות כבדי משקל, וההלכה הכירה במקרים כאלה, כגון "אינשי דלא מעלי", או "קלא דלא פסיק" וכדו'- כאשר עוסקים בהשלכות ארוכות טווח צריך יותר להיזהר. ככל שהוודאות גדולה יותר כך ההרחקה צריכה להיות עוצמתית יותר.
שלישי בהם הוא נכונות הפוגע להודות, לתקן, לשוב, לפייס ולפצות. אנחנו צריכים להיזהר שלא לנעול שערי תיקון בפני המבקשים לבוא בהם. אמנם, הם מורכבים ומסובכים ביותר, ומחייבים מסע ארוך ומפותל, ולא רק התנצלות רפויה. אולם מהדרך בה חז"ל העמידו את יסוד מהות דמותו של דוד המלך ע"ה אנו למדים את היסוד הגדול של אפשרות התשובה והתיקון.
נראה כי אלו המפתחות הראויים להתמודד עם שאלה זו.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
