שלום וברכה
בתולדות יהדות אשכנז – בחתונה היה 'בדחן', שניתן לראותו כסטנדאפיסט.
ראה לדוגמה את דבריו של ד"ר ביכלר:
"כדי להשכיח את עלבונם-קלונם, הרבו היהודים בשמחות תוך מחיצתם, והאנשים ששבעו מרורים מצד הזולת שקדו להרבות חיבה ואחווה בינם לבין עצמם, השתמשו בכל כושר הזמן לשמוח ולשמח. נוהגים היו לשלוח מנות, לעשות משתה וחגיגות בכל הזדמנות: בשבת אחרי האירוסין, כשהחתן עלה בראשונה לתורה מתוך קריאות תרועה וזמרה, בשבת לפני החתונה ואחריה, כאשר מי מן החבורה נתכבד בתואר "חבר" או "מורנו", לרגל חנוכת בית או כניסה לדירה חדשה, בברית מילה ופדיון הבן, כשהאישה היולדת באה לבית-הכנסת, לעת דרשת הבר-מצווה, או ליום החתונה – בכל אחד מאלה נערכו מסיבות ריקודים ומזמורים בכלי זמר, בהן זימרו זמרים יהודים, ובדחנים שעשעו את שומעיהם בבדיחות ובהיתולים. סעודות החתונה ארכו לפעמים כמה ימים. האורחים הוזמנו אל המשתה, שם הוכרזו הסבלונות – מתנות הדרשה – ע"י השמש או הבדחן תוך ציון שם הנדבן, לא בלי תוספת דברי בדיחה חריפים."
מכאן ניתן ללמוד שלא זו בלבד שהמקצוע עצמו מותר – אלא שיש בו צורך.
החיוך, הצחוק, הפגת המתח, התבוננות על חיים מנקודת מבט שיש בה אירוניה עצמית וכדו' – מאוד מבורכים.
האתגר שלך אינו בעצם המקצוע.
אלא בתכניו.
האתגר הוא לעשות מופע שיש בו הרבה צחוק והומור, אולם הוא מלא אהבה לבריות, מסתכל בעין טובה עליהם, לא משפיל ולא מתסיס וכדו'.
ואם תעשה זאת – זו זכות גדולה.
כל טוב
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- האם מותר להורים לספר סיפורים מביכים על בנם שיש לו מוגבלות שכלית?
- האם מותר לשקר לכבוד פורים?
- כאשר אבדתי אבדתי
