שלום וברכה
מסורת ארוכת יומין בישראל היא להגיש דין וחשבון לציבור על ניהול כספי הציבור.
היא מתחילה בימיו של משה רבנו, שעל אף מעמדו והאמון המרובה שניתן בו, ועל אף העובדה שכולם תרמו בשמחה לבניין המשכן, ועל אף העובדה שהתרומה הייתה די והותר – בכל זאת מסר דין וחשבון בתחילת פרשת פקודי, וחז"ל מדגישים את העובדה הזו.
היא ממשיכה במשניות, אשר מחייבות את הכהן הגדול הנכנס לתרום את כספי תרומת הלשכה, להסיר מעליו כל חשד, ולהיכנס לשם ללא אפשרות להחביא כסף כלשהו. עד כדי כך, שלדעת חלק מהפרשנים, הוא גם צריך להשמיע את קולו לאורך כל תהליך התרומה, כדי שלא יחשדו בו שהוא שם מטבעות בפיו.
היא ממשיכה בהלכות גביית צדקה, שמחייבות שהגבייה תהיה על ידי שני אנשים, והחלוקה תהיה על ידי שלושה אנשים.
ועוד ועוד.
לא זו בלבד, אלא שאנו מודעים היום לחשיבות הגדולה של ניהול כזה, בהקשרים שונים: שקיפות יוצרת מסגרת מתאימה לכך שכספי ציבור לא יוצאו לחינם; היא מאפשרת מאבק במעילות; היא מונעת לזות שפתיים מהגבאים; היא מצמצמת לשון הרע ומאבקים ציבוריים וכדו'.
צריך כמובן להיזהר מסרבול יתר, ולעתים עודף רגולציה יוצר דווקא מצב הפוך – אולם כל זה אינו מבטל את החשיבות של ניהול פשוט ודיווח פשוט על כספי ציבור.
והייתם נקיים מה' ומישראל היא מצווה מהתורה.
כל טוב
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר